Adele-When we were young
אדל אדקינס עוד לא חגגה 30 וכבר כבשה פסגות שמעטים יגיעו אליהן במהלך חייהם. כיום, כשהיא נשואה ואם לילדה, ובאמתחתה שני אלבומי "סופר" פלטינה וקול שלא משנה מה היא תיצור להיט, היא הוציאה סינגל שני מאלבומה החדש בעל השם "25" הממשיך את סדרת שמות אלבומיה המתארים בסך הכל את גילה.
לאחר שחרור הסינגל הראשון "Hello" שנחל הצלחה עולמית ומזמן כבר עבר את הרף המטורף של מיליארד צפיות ביוטיוב (למרות שלטעמי הוא היה סתמי ונמוך לרמתה של הדיווה הבריטית), אדל מראה שוב שיש לה גם יכולות לכתוב ולבצע ברמות הגבוהות ללא נסיון "סחיטה" של רגש כמיץ מפרי, אלא מתוך הטקסט והרגשות שהיא הכניסה לשיר.
עוד מראשית דרכה אדל ידעה לכתוב ולבצע שירים מלאי רגש. אפילו כשנדמה היה שהיא "מתמסחרת" עדיין לא היה קשה לשמוע את המטען הריגשי שהיא שמה בשיריה וכך גם הסיפור על איך אדל תתרפק בעתיד על מה שהכי הגיוני לקרוא לו ההווה במקרה של בת החצי יובל המדוברת. שכן אינני רואה אותה שרה על ילדותה מנקודת מבט של ימינו אנו, בהקשר של מערכת יחסים בה אין לדעת מתי הצד השני יארוז את דבריו ויעזוב יום אחד מבלי להסתכל לאחור. עד כמה שהסיטואציה המדוברת נשמעת לי הזויה ותלושה (כי מי יעזוב אישה כמו אדל שיכולה לקנות מדינת עולם שלישית רק מהתמלוגים על שני אלבומים וסינגל) וכמובן שגם יודעת לשיר, להשקיע במשפחה שלה כפי שלקחה 3 שנים לטפחה ועוד.
בכל מקרה, גם כזה בו לא הייתי מתרשם לחיוב מהשיר "When we were young", ניכר כי כלי המדיה המקומיים (וגם בעולם) כבר מאמצים את השיר אל חיקם בחום כפי שסביר שרוב שירי האלבום יאומצו בצורה כזו או אחרת לכשיצאו. בדיוק כמו אלבומה או כמו הסיפור על האווזה שהטילה ביצי זהב. שאלתי היחידה שנותרה ורק הזמן יענה עליה היא עד מתי רכבת הכסף ששמה אדל תמשיך לנסוע מבלי לחרוק בגלגלים.
