זה בדיוק מה שקורה כשלא מקימים ועדת חקירה ממלכתית, וגם לא ועדת חקירה כלשהי אחרת למחדל הקולוסלי של ה-7 באוקטובר. במציאות חיינו המורכבת מאוד, כמעט על בסיס שעתי יש הדלפה או מסמך או עדות או השד יודע מה, שקשור להתראה/התרעה/קונספציה שקשורים לאסון שפקד אותנו. לכל מידע כזה מיד נקשרות רמיזות וספקולציות על זהות האשמים.
העובדות מדברות בעד עצמן, וכל מי שהיה בתפקיד בכיר ביום הארור ההוא לקח אחריות והתפטר, חוץ מהמנהיג העליון שמשחית ימים ולילות כדי לשקר/לפברק/ לכסת"ח. והכל כדי לחלץ עצמו מרסיס של אחריות או אשמה למה שאירע.
כמה חוצפה יכולה להיות בגופו של אדם אחד כדי לנסות בכל מחיר לעוות את העובדות ואת המציאות, והעיקר כדי שלא ידבק בו דבר כאילו הוא לא היה ראש ממשלה בכמעט שני עשורים מלאים. הוא כנראה חושב שאנחנו אימבצילים חסרי מוח. הוא לפחות בטוח שחצי מהעם הם כאלה, ולכן עדיין בכל הסקרים מי היה מאמין הוא הכי מתאים לכהן בתפקיד ראש הממשלה.
הנתון הזה הוא בעיניי איום אסטרטגי פנימי הרבה יותר מסוכן מאיראן ומשבע החזיתות הפתוחות נגדנו. זו החזית המסוכנת ביותר. כשאני רואה במדיות השונות את ההליכה העיוורת אחריו והתמיכה הבלתי מסויגת באיש הזה אני מתחלחל. מה קרה לנו? לאן התפוגג השכל הישר וההיגיון הבסיסי שלפיו אחד ועוד אחד הם שניים ולא שלוש?
כשאני מתעורר בוקר אני לגמרי לא בטוח שמישהו בממשלה עובד עבורי, ושמוסדות המדינה אכן עושים את המינימום ההכרחי כדי שלנו האזרחים יהיה טוב ובטוח יותר. איך יעבדו עבורנו ולא עלינו אם הרשימה הבאה של שרים וחברי כנסת מכילה עבריינים מורשעים, חשודים בקבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, או שמתנהלת נגדם חקירה/זומנו לחקירה/מככבים בתחקירים עיתונאים, או שהם בעיצומו של משפט פלילי: נתניהו, מאי גולן, טלי גוטליב, דוד ביטן, אלי כהן, אריה דרעי, איתמר בן גביר, חיים כץ, יואב קיש, ואטורי, צבי סוכות, גולדקנוף, מירי רגב שאפילו לא זומנה תחקירה בעניין ממצאי התחקיר של רביב דרוקר בערוץ 13. וגם זו רשימה חלקית.
כך נראית רשימה של כיתה טיפולית או חברים במשפחת פשע, ולא רשימת נבחרי ציבור שאנחנו משלמים את שכרם.
