אחרי שגדל במודיעין והתחנך בבתי הספר הדתיים בה, חוזר כעת לעיר איתן גור עם הרצאה המביאה את סיפורו האישי – סיפור היציאה מהארון כנער דתי, על כל המורכבויות שבכך.
גור, בן 32, אח בבית החולים בלינסון, סיפר השבוע: "למדתי בישיבה התיכונית במודיעין והייתי עמוק מאוד בארון. אף אחד לא ידע. רק אחרי הצבא, ואחרי תהליך מאוד ארוך, יצאתי מהארון בפעם הראשונה. בעצם, זה תמיד היה שם. תמיד הרגשתי שמשהו בי קצת אחר. חברים שלי הסתכלו על בנות ואני לא מרגיש את אותם דברים, אבל בחברה הדתית לא היו לי את הכלים להבין את זה".
"טסתי בכיתה י"א עם משלחת לארצות הברית, ושם התחילו לי כאבי בטן מטורפים", הוא מספר, "פינו אותי לבית חולים והחזירו אותי לארץ, עשו לי בדיקות ולא מצאו כלום. ההורים שלי, שהם אנשים מדהימים, אמרו 'אולי זה משהו אחר שיושב עליך ומפריע לך', והציעו לי לנסות טיפול אצל קואצ'רית. כשהגעתי אליה ראיתי שלט על הדלת שלה 'כאן גרות בכיף יעל וגל', שתי נשים, וזה הזיז אצלי משהו".
החיים בארון נמשכים גם עבור גור גם במהלך השירות הצבאי, כלוחם בנח"ל. "הייתי בדיכאון שאף אחד לא שם לב אליו. התפללתי למות. ולמרות כל זה, כל התקופה הזאת אני לא מבין לגמרי שאני הומוסקסואל. הייתה לי בת זוג במשך כמעט שנה. רק לקראת סוף השירות הצבאי אני מבין שיש לי משהו אחר ושאני כנראה לא נמשך לנשים אלא לגברים".
הטוויסט בעלילה מגיע לקראת סוף השירות הצבאי. "בן דוד שלי סבל המון שנים ממיגרנות", הוא מספר, "כל הבדיקות לא הראו שום דבר, ואז הוא חשף שהוא חווה פגיעה מינית מאוד קשה. מאותו רגע הוא הפך לשבר כלי ותוך כמה זמן נחשף אצלו גידול מאוד גדול בכבד, ותוך שלושה חודשים הוא נפטר. אחד הרופאים אמר שאין ספק שיש קשר בין הטראומה לבין הסרטן. זה תפס אותי והבנתי שאני לא סתם סובל מכאבי בטן. היה לי ברור שאני רוצה משפחה וילדים, אבל הבנתי גם שאני לא הולך לחיות בתוך שקר ולא רוצה להביא ילדים כך".
איך התרחשה היציאה מהארון?
"יש לי חברה מאוד טובה והיא הייתה הבן אדם הראשון שהוצאתי מולו את המילים האלה: 'אני הומו, אני אוהב גברים'. ואז התחיל תהליך ארוך מאוד של יציאה מהארון, שלי מול עצמי ומול אחרים, אחרי שכבר 23 שנים חייתי בשקר. אימא שלי הייתה הראשונה במשפחה שאמרתי לה 'אני הומו'. היא חיבקה אותי מאוד חזק ואמרה לי שהיא יודעת את זה תקופה מאוד ארוכה. מסתבר שהיא ואבא שלי דיברו על זה והבינו שזה תהליך שאני צריך לעבור בעצמי, וכשארגיש בנוח אספר להם. היא אמרה לי שאני אהוב ושייך, היא ואבא שלי אמרו שהם מאמינים שאלוהים בחר בי להיות הומו כי הוא ידע קודם כל שנוכל להתמודד עם זה ביחד ונוכל להיות מודל למשפחות אחרות. בעצם, אבא שלי ריכז עד לא מזמן קבוצה להורים דתיים ב'תהילה', עמותה שמלווה הורים לילדים שיוצאים מהארון".
"זכיתי", הוא אומר, "זה לא מובן מאליו שקיבלו אותי בצורה אוהבת ועוטפת. כולם קיבלו אותי בצורה מדהימה, מאוד מחבקת ואוהבת. היו שאלות איך לא סיפרתי לפני כן, אבל אף אחד לא ניתק איתי קשר, לא מהמשפחה ולא מהחברים הקרובים. זה מדהים וזה לא מובן מאליו, בטח לא בחברה הדתית, שגם בה יש התקדמות".
המשך המסע של גור עובר דרך הלימודים האקדמיים, שם הוא גם מכיר ארגונים הפועלים למען דתיים היוצאים מהארון ונחשף לעולם רפואת הלהט"ב, אז גם ייסד קורס ראשון מסוגו בארץ. "הקמתי מיזם שנקרא מדבקות 'תרגישו חופשי', שכוללות את דגל הגאווה ואת המילים 'תרגישו חופשי'. במהלך העבודה שלי בסורוקה שמתי את המדבקה על החלוק שלי, ואחת האחיות אמרה לי שיש מטופלת שלא מוכנה לדבר עם אף אחד. נכנסתי אליה וכשהיא ראתה את המדבקה התחיל בינינו שיח מאוד טוב ומאוד פתוח. התחלתי לקבל מבול של תגובות שביקשו מדבקה, וחילקתי מעל ל-50 אלף מדבקות לאנשי צוות בבתי חולים כדי שמטופלים להט"בים יידעו שמי שעומד מולם יש לו לב פתוח ושהם יכולים להרגיש בטוחים מולו".
בהמשך, ולאחר שעשה את עבודת התזה שלו בנושא עמדות האחיות בטיפת חלב כלפי הורות להט"בית, ייסד גור קורס ראשון בארץ להכשרה לרפואת להט"ב לאחים ואחיות. "תוך כדי הלימודים הבנתי שאף אחד לא מדבר על רפואה להט"בית. התחלתי ללמוד את התחום ולהבין אותו, ויצאתי בהרצאה שמשלבת את הסיפור האישי שלי ואת רפואת הלהט"ב. אנחנו יודעים היום שלהט"בים חשופים לרמות סטרס מאוד גבוהות מגיל מאוד צעיר. כתוצאה מכך, הם סובלים משכיחות גבוהה של הפרעות נפשיות וחרדה. יש מחקר שהראה ב-40% מחברי קהילת הטראנסג'נדרים ניסו להתאבד. יודעים גם שיש שכיחות גבוהה של מחלות לב, סוכרת וסרטן. בנוסף, אנשים בקהילה פונים פחות למערכת הבריאות, כי הם מפחדים מאפליה ומתגובות פוגעניות".
גור הופיע השבוע בעיר במסגרת "שבוע עושים נפשות", פסטיבל הכולל 100 אירועי תרבות ברחבי הארץ מסוגים שונים שמטרתם להכיר לציבור הרחב את תחום בריאות הנפש. על חייו כיום, לאחר המסע הארוך והמורכב, מספר גור כי "אני אמנם בלי זוגיות כרגע, אבל אני שלם ומאושר. בהרצאה אני הולך לדבר על כל הנושאים האלה. בחברה דתית יש יותר קושי לצאת מהארון, למרות שעם הזמן זה נהיה יותר קל. בסוף זה קיים בכל חברה ובכל בית כנסת, אז או שמתעלמים ועוצמים עיניים או שמסתכלים למציאות בעיניים ומקבלים את הבנים והבנות שלנו".
