עסקת החטופים שהושלמה ערב החג, וחזרתם המרגשת כל כך של 20 הישראלים ששהו בשבי חמאס במשך שנתיים, סימלה גם את סוף דרכם של שני מיזמים בולטים במודיעין שפעלו לאורך כל התקופה.
ביום שלישי השבוע, במוצאי החג, התקיימו שני "טקסי סיום" בעיר – האחד בעצרת השבועית במע"ר למען החזרת החטופים, והשני במיזם הכיסאות שבכיכר הכניסה למכבים ורעות. מיקי מאיו, מי שיזמה עוד בימיה הראשונים של המלחמה את מיזם הכיסאות, שכלל בתחילה 250 כיסאות שונים לאורך קרוב לקילומטר, סיפרה השבוע למודיעין News: "המטרה היא לצמצם את המיצג עד כדי כך שהוא ייעלם עם שובו של החטוף האחרון, אותו המשפט שנאמר מהיום הראשון שהוא הוקם. במידה ויחזירו את כולם, אז כולנו ביחד התושבים נפרק את המיזם. אבל גם אם יישאר חטוף אחד או ארבעה חטופים, עד שלא ישתחררו כולם המיצג ימשיך לעמוד, אפילו עם כיסא אחד".
איך את מרגישה ברגעים האלה?
"זה רגע מצמרר. מעולם לא דמיינתי שהוא יקרה אחרי כל כך הרבה זמן. אני ממש חלמתי על הרגע הזה, כמו שכל התושבים שבאו לעזור בבנייה של המיצג חלמו. זה באמת לא נעשה לבד אלא עם הרבה עזרה ותמיכה. אמנם אני והמשפחה שלי הקמנו את זה, אבל זה תוחזק על ידי הרבה תושבים מהעיר וזה לגמרי משהו של כולם, מבחינתי המיזם הוא של כל העיר, ואני רוצה שכולם ירגישו את התחושה הזאת. אני יודעת שכל מי שעבר שם ברחוב קיבל אגרוף בבטן. זה מאוד מכניס לפרופורציה. מבחינתי, ברגע שכל הכיסאות ייעלמו, אפשר לחזור לנשום ולבנות את עצמנו. מי יודע, אולי יהיה אפשר להקים שם מיצג לחיים".
עוד מוסיפה מאיו: "הקמתי את המיצג מתוך שברון לב ענק, וממש חלמתי כל יום על חזרת החטופים. הייתי מלאת תקווה. היו רגעים שהתקווה קצת אבדה, אבל בסופו של דבר התקווה ממש החזיקה אותי. תמיד חלמתי לעשות את תנועת הפירוק הזאת, של לקרוע את השלטים של החטופים".
איך את מסכמת את התקופה?
"זאת הייתה תקופה כואבת ועצובה כמו לכולם. אין מי שחלמה יותר ממני על הרגע הזה, ואני גם מלאת גאווה על המיצג הזה שבאמת גרם לי ולכולם להישאר מאוד עירניים. כי בסופו של דבר, חוץ מנועה מרציאנו שלצערנו נרצחה בשבי והוחזרה לארץ, אין לנו חטוף מהעיר שישאיר אותנו ערים. אני מאוד מאמינה שזה איחד את העיר, או לפחות חלק מהעיר. קיבלתי המון תמיכה שלא מובנת מאליה, המון חיזוקים והמון עזרה. אני באמת מרגישה שהצלחנו להיות טובים יותר, וגם יכול להיות שזה נתן קמצוץ של תמיכה בחטופים. בחודשיים הראשונים עברו ליד המיצג לא מעט מפונים מהעוטף שהתארחו בעיר, והם מאוד התרגשו. אני מאוד מקווה שהסיוט יהיה מאחורינו ונוכל להתחיל לרפא כל אחד את הנפש שלו ואת הסביבה שלו, ובאמת מגיע לנו שיבוא עלינו טוב לכולם. מבחינתי זה אירוע שהוא מטלטל ומשנה חיים".
"גאה בכל מה שעשינו"
כאמור, השבוע גם התקיימה העצרת האחרונה במע"ר, כאשר את המיזם הובילו עדי מן, חברת המועצה לשעבר, ומספר שותפות ושותפים לדרך. השבוע סיכמה מן: "באוקטובר 23', כשהקמנו את סניף מודיעין של המטה להחזרת החטופים, לא תיארנו לעצמנו שזה ימשך שנתיים. היינו שבורות, בתוך הימים הנוראיים של אחרי ה-7 באוקטובר, והרגשנו שאנחנו חייבות לעשות משהו למען הא.נשים שנמצאים בתוך הסיוט הגדול הזה. כבר אחרי העצרת הראשונה הבנו שיש כאן אירוע שמתקיימים בו יחסים הדדיים. כלומר, היינו צריכות את הא.נשים שיבואו לזעוק, להביע סולידריות ולתמוך במשפחות. אבל במקביל גם הבנו שהא.נשים זקוקים לזה. זה המקום שאליו הם היו מגיעים כדי להרגיש קרוב, להרגיש ביחד. אני חושבת שלכולנו היה את הצורך לא לשאת את הכאב הזה לבד, וגם להרגיש שאנחנו נאבקים למען החטופים שלנו. זה התחיל מעשרות א.נשים ולאט-לאט הקהילה הוסיפה לגדול ומאות א.נשים הגיעו כל מוצ"ש".
עוד מסכמת מן את המסע הארוך: "היו רגעי שבירה, היו שבתות שהרגשנו שאי אפשר יותר, היה כאב גדול או זעם או ייאוש או עייפות שהרגשנו. אבל המחויבות למשפחות החטופים ולקהילה שיצרנו הובילה אותנו לאורך כל השנתיים האלו. אני חושבת שאם יש משהו שמאוד ייחד את העצרות השבועיות שלנו כאן במודיעין, זו העובדה שלכל אחת ואחד היה מקום – לנשים ולגברים, לדתיים ולחילונים, למבוגרים ולצעירים. מאוד הקפדנו, ואני גאה על זה מאוד, לא להכניס פוליטיקה בעצרות. אלי שרעבי, שורד השבי, אמר "החטופים זה לא ימין או שמאל, זה ישר", וזה מזקק למשפט אחד מאוד מדויק את הדרך שלנו. עצרת זו מילה מאוד גדולה ועוצמתית, אבל אני חושבת שהצלחנו לייצר בשנתיים האלו משהו מאוד אינטימי, שמאוד מחובר לקהילה. משפחות חטופים הגיעו לכאן כל שבת, גם משפחות שכולות שהקפדנו תמיד לתת להן את המקום. כי לצד המאבק להשבת החטופים, היה לנו חשוב לזכור את מי שלא יחזרו ולתת לכולם את הכבוד.
אני חושבת שחוץ מאיתנו, ומהמקבילים שלנו בערים אחרות, אף אחד לא באמת יכול להבין את המשמעות של לקחת על עצמך את האחריות הזו. בעיקר מול המשפחות, אבל גם מול הקהילה", מוסיפה מן, "לא תמיד עם התמיכה הנדרשת. למעשה, היינו אנחנו, די לבד, עם האחריות הזו שלקחנו על עצמנו. אבל אני גאה על כל עצרת שעשינו, על כל שיר שבחרנו ושרנו, על כל משפחה שהגיעה לדבר. ובסוף, על זה שהצלחנו לשמור את החיבור בין האנשים המופלאים של העיר שלנו לבין החטופים והמאבק להשבתם, המשפחות השכולות, החיילים ובכלל כל מה שקרה בשנתיים האלה ברמה הלאומית שלנו כמדינה וכחברה".
על העצרת האחרונה בהחלט היא מספרת: "העצרת הזו הייתה עצרת של שמחה. שמחה על שובם של כל החטופים החיים, שמחה על חזרתם של הלוחמים והלוחמות שלנו למשפחות החרדות שלהם. זה היה ערב יוצא דופן. השתחררנו, שמחנו, שרנו והזכרנו את כל אלה שלא איתנו ביום הזה, שהקריבו הכל, הנופלים והמשפחות השכולות. ועכשיו, נכון שאין יותר חטופים חיים בעזה, אבל ברגעים האלה ישנם בשבי עדיין חטופים חללים. הלוואי שנדע לשמר את הסולידריות המופלאה שראינו כאן במשך שנתיים למען החיים וגם למען החללים. הם ראויים לחזור לקבורה בארץ שלהם".
