אתם רואים את חגיגת השכר בשירות הציבורי ובחברות הנסמכות על קופת האוצר ואינכם מאמינים. כך שנה אחר שנה. אנחנו רואים בעיניים כלות את אלה ברשימת אלופי השכר המשתכרים מעל 100 אלף שקלים לחודש ואחריהם ברשימה "המסכנים" עם 80 ו-60 אלף שקלים לחודש בלבד.

חלק מהמיליונרים על חשבון הציבור עומדים בראש חברות ממשלתיות כושלות שבקושי מצליחות לעמוד על הרגליים ואלמלא התמיכה של קופת האוצר שהיא כידוע שלי, שלך ושל השכן ממול הן היו פושטות רגל.

המנהלים בעלי השכר הגבוה צוחקים כל הדרך לבנק. תאמינו לי שאם הייתה להם אלטרנטיבה שבה היו יכולים להשתכר שקל אחד יותר הם היו רצים לשם. הם נשארים בחברות הציבוריות כי שם נוח וחמים יותר. בפירמות פרטיות הם היו עומדים למבחן הבעלים בכל רבעון ואם לא היו מספקים את הסחורה היו עפים משם כמו טיל.

אילו אני שר האוצר שנבחר בשם מעמד הביניים ולמענו, הייתי מקצץ לבכירים המדושנים 30-40 אחוז בשכר ומת לראות מי מהם היה מניח מכתב פיטורין על השולחן. על כל אחד שילך הייתי מוצא אלפי מתמודדים על התפקיד בשכר מקוצץ ועם כישורים לא פחות טובים משל אלה המשמשים בתפקידם.

אין ספק שאיבדנו את הבושה. אינני אומר חלילה שבושה להרוויח הרבה. השאלה היא אם 100 אלף ₪ לחודש זה להרוויח או לשדוד. אני סבור ששודדים את הקופה של כולנו. באותן חברות שבהן המנכ"לים משתכרים 100 אלף שקלים בחודש ויותר ישנם אלפי עובדים שזקוקים להשלמת הכנסה או עבודה נוספת כדי להרים את הראש מעל המים.

במו ידינו אנחנו יוצרים כאן מעמד של אוליגרכים כחול-לבן על חשבון מעמד אחר שהולך ומתרחב בקצב מדאיג, מעמד של מיליוני חוטבי עצים ושואבי מים. ועד שיקרה כאן משהו שלא לומר מהפכה של ממש, אנחנו נמשיך להתעורר מוקדם בבוקר, לצאת לעמל יומנו, לשוב הביתה עם רדת הליל ובסוף החודש להבין שמלבד התרוצצות סביב הזנב שלנו לא קרה לנו שום דבר טוב.