וואי וואי וואי איזה שבוע עברנו. עוד בטרם התאוששנו משיחות המאפיה הישראלית בין ראש ממשלת ישראל לשעבר למנהלת לשכתו נחת עלינו פיצוץ הדרבי התל אביבי וכל זה ביום השנה לרצח יצחק רבין.
עוד שבוע כזה ונראה לי שאומות העולם יוציאו אותנו מחוץ לכדור הארץ בגלל אי התאמה לנורמות הנהוגות על הכדור. "אור לגויים"? הצחקתם אותי. משהו רע מאוד עובר על החברה הישראלית בעשור האחרון והמשהו הזה הולך ומתעצם בסדרי גודל משנה לשנה.
אם יש סיבה לעזוב את הארץ לברלין, אמסטרדם או לונדון זו הסיבה האמיתית ולא מחיר המילקי. ואומר זאת מישהו שנשבע להיות האחרון שיכבה כאן את האור.
יש בינינו הרבה תפוחים רקובים שמקלקלים את השורה. או בלשון עממית יותר: אנחנו מוקפים בערסים מהרמה הנמוכה ביותר. הערסים תופסים יותר ויותר את המרחב הציבורי שלנו ובעיקר הם השתלטו על הנהיגה בכבישים ומגרשי הכדורגל.
הפכנו להיום עם של מ פ ח ד י ם. בעיקר מערסים. אנחנו לא מעירים לאיש גם אם הוא משליך מחלון רכבו את המאפרה עמוסה בבדלי סיגריות מרלבורו לייט. אנחנו חוששים גם בגלל שאיבדנו את כושר ההרתעה הפנימי שלנו קרי, אוזלת יד נוראית ותפקוד לקוי ביותר של משטרת ישראל. ואחרי המשטרה צועדת באותו מקום ועם אותה רמת תפקוד נמוכה מערכת המשפט שלנו שלמעשה מתפקדת כבאסטה לעסקאות טיעון מגוחכות. אין משפט. אין צדק. יש ניסיון אובססיבי של מערכת המשפט לגמור וללכת ויפה שעה אחת קודם.
מדינת ישראל נמצאת בנקודת השפל הנמוכה ביותר שלה מאז נוסדה מבחינה ערכית ומוסרית. מצב הרוח הלאומי בשפל. הביטחון הכלכלי על הפנים ותחושת שביעות הרצון ממה שקורה כאן נושקת לתחתית.
מה שנשקף לנו כאומה מהמראה שעל הקיר הוא חברה מכוערת המאבדת עצמה במו ידיה. אין דין ואין דיין ואין מלך בישראל והמשכיל בעת ההיא ידום.
