"חטפו אותי"- שתי מילים מצמררות עם תפאורת רקע שהייתה צריכה להקפיץ את כל שרותי הביטחון שלנו בשתי שניות מלמדות על אוזלת ידה של המשטרה שלנו שבשנים האחרונות רבים מבינינו אינם רואים בה כתובת לטיפול בבעיות. ואנחנו חשבנו שמוקד 100 של המשטרה הוא החבר הטלפוני שלנו בשעת צרה.
ההתעלמות משיחת הטלפון הקצרה והמבוהלת למוקד 100 מספרת את כל סיפורה של משטרת ישראל בשנים האחרונות. כחוט השני עוברת ההתעלמות של המשטרה מהשיחה ההיא ליחס המחפיר של חברות הסלולר, משרדי הממשלה השונים ושאר נותני שירותים לו זוכה האזרח הבודד, השקוף, זה שהולך לאיבוד בשיטוט חסר תוחלת בסבך הבירוקרטיה והזילות של החברה הישראלית.
מוקדניות המשטרה. "ואנחנו חשבנו שמוקד 100 של המשטרה הוא החבר הטלפוני שלנו בשעת צרה." (צילום אילוסטרציה ממסך ערוץ 10)
אז נכון שהמפכ"ל דנינו הוא העומד בראש הארגון ולדעתי על מקרה כל כך חמור יש לא מעט מדינות שבהן הוא היה נאלץ לשים את המפתחות וללכת הביתה (במקרה הזה למודיעין). זה נכון שבתקופתו אמון האזרח במשטרה ירד פלאים. אבל דנינו לא לבד. אנחנו חיים בתוך חברה המזלזלת באזרחיה באופן סיטוני. המסר הזה מחלחל מהשלטון כלפי מטה. להוציא איים בודדים כמו החברה הדתית שלימדה אותנו בשבועות האחרונים פרק מאלף בכוחו של הביחד ובכוחה של האמונה, שאר החברה ולצערי היא הרוב, מתנהגת על פי כללי הג'ונגל. אדם לאדם זאב ואיש איש לעצמו.
ההתעלמות משיחת הטלפון הגורלית היא חלק בלתי נפרד מההתעלמות של המשטרה והשלטון מכל אחד מאיתנו בחיי היום יום. שנים אני כותב בטור זה ביקורת חמורה על הפיכתה של המשטרה למשטרת משרדים ממוזגים, שם ספונים שוטריה במקום לשטוף את רחובות הערים ולהפגין נוכחות של שוטרים עם מדים, נבוט ביד ואקדח בנרתיק.
אף אחד לא שמע את שיחת הטלפון ההיא למוקד 100 והתייחס אליה כמו שצריך כי אף אחד לא שומע אותנו כל השנה. יש לנו רפואה לעשירים, מחלקה ראשונה לאמידים, מוקדי סיור פרטיים בשכונות בעלות האמצעים, מסלולי נסיעה מיוחדים לאלה שהפרוטה מצויה בכיסם וקיצורי דרך לקבלת אישורים ברשויות השלטון אם תשלמו למאעכרים.
מה הפלא שבמדינת הקומבינות והמאעכרים השוטר במוקד 100 לא מתייחס להודעה נואשת של נער חטוף. "יהיה בסדר…מישהו בטח עובד עליי…" תיאר לעצמו השוטר במשמרת.
