כמו היתוש שקינן בראשו של טיטוס כך מעסיק העיתונאי רביב דרוקר את ראש הממשלה, שלא מצליח להכחידו.

מה הוא לא ניסה – להפיל את כל ערוץ 10 מתוך תקווה שבהריסות ימצא דרוקר את שתיקתו, לא הלך. למנות יו"ר דירקטוריון מטעמו לערוץ כדי שיבצע בדרוקר חיסול ממוקד – לא הלך. לפתות את הערוץ בהזמנה לראיון אך בלי דרוקר – לא הלך.

מה שנשאר הוא רק מתקפה אישית וחסרת תקדים על דרוקר, לה שותפים כל הכלים הכבדים שנתניהו הצליח לגייס. העיתונאי מואשם בשחיתויות, במעורבות פסולה במהלכי מבקר המדינה, באג'נדה אישית נגד המשפחה הקיסרית. הכל הולך.

המרכיב המרכזי בטיעון הנגדי של דרוקר הוא שאלה בדיוק הדברים שאמר עליו ראש הממשלה הקודם. זה שנמצא כעת בבית האסורים. "כל זמן שמתקיפים אותי כך" – התבטא לא פעם – "סימן שאני רק צריך לחקור יותר. שיש דברים בגו".

מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה בכיין שכזה. בגין ושמיר, שניהם ישרים כסרגל, לא סבלו מהטרדות שכאלה כי רבב לא דבק בהתנהלותם האישית. יצחק רבין, שכהונתו הראשונה הופסקה ע"י העיתונאי דן מרגלית, מעולם לא הוציא דבר תלונה מפיו על העניין. אריאל שרון, שכראש ממשלה ראה את התחקירים העיתונאיים שולחים את בנו עמרי לכלא – לא התבזה בטענות על "רדיפה".  ולא שמדובר בפראייר נרפה. את העיתונאי עוזי בנזימן הוא לקח למשפטי דיבה שנמשכו שנים, כולל בארה"ב. אבל "שופכים את דמי" היה למטה מכבודו להגיד, ובצדק.