דיון בקבוצת הפייסבוק של מודיעין, על נחיצות לימודי התנ"ך, משך את עיני השבוע. זה החל בתלונה של אם על כך שהמקצוע נעדר מתוכנית הלימודים של בנה (תיכוניסט) והמשיך בתגובות של חברים בקבוצה, לכאן ולכאן.
לכאורה מדובר בשאלה היפותטית ומיותרת. האם לא ברור שבמדינת ישראל תלמידים ילמדו תנ"ך? אני מבקש לאתגר את החשיבה המקובעת ולהציע משהו קצת מהפכני. ובכן – לא.
אין חולק על מקומו החשוב והמרכזי של התנ"ך בתרבות שלנו. אבל הדרך לשמרו בצורה כזו חייבת להיות וולנטרית ובאמת "מהלב". כשמישהו יושב בביתו ומדסקס עם בנו את ספר איוב זה אפקטיבי שבעתיים מ"לימוד" הנושא בכיתה. בעיקר משום שבצורה השניה מדובר בעול וכורח, ולכן משהו שהתלמיד ישנא אותו ודי בצדק. אבל עשר דקות של שיחה עם אבא על העניין, לא יישכחו בנפש הצעיר שנים רבות.
במדינת ישראל, כל העניין ה"יהודי" הפך מזמן להיות מקום עבודה. משהו שצריך "ללמוד", משהו שצריך "לתרגל". והכל כדי שהחילוני הממוצע יוכל להתעטף בתחושה מלאכותית של "חיבור ליהדות". השלכת הנושא על בני הנוער כ"חומר לימוד" רק מקצינה את העניין עוד יותר.
גם הרציונל הפדגוגי של "לימוד התנ"ך" ראוי לבדיקה. שהרי מדובר טקסט סגור שכל "לימודו" הוא באמצעות פרשנויות. ומכיוון שכל אחד יכול לפרשן, ומכיוון שיש כל כך הרבה פרשנויות, ברור שמשנה סדורה אין כאן. גם לא יכולה להיות כזו וטוב שכך.
טוב תעשה מערכת החינוך אם תשנה את יחסה לספר הספרים. במקום "ללמד" אותו היא צריכה לחבב אותו על בני הנוער.
