אחר כך, באולפנים ממוזגים של טלוויזיות ברחבי העולם, ישבו מומחים לענייני עיוורון גלובלי ויבינו את התופעה, אולי אפילו יפתחו כלפיה סימפטיה – "אין להם עתיד", הם יגידו בכובד ראש ויסתירו מתחת לשולחן אצבע מאשימה כלפי התרבות המערבית הדשנה והמפונקת, או כלפי ישראל.

הנה דוגמה לאיך שזה עובד:
בצהריים אב ובנו נרצחים לעיני כל המשפחה, אמבולנס של הסהר האדום יעצור, יראה אנשים גוססים וילדים מבוהלים וימשיך בדרכו.
כשעה אחר כך זהבה גלאון תכתוב סטטוס שמזדהה עם הכאב של המשפחה.
היא תקפיד להכניס את המילה "יאוש" לסטטוס.
היא לא מתכוונת ליאוש של היתומים או האלמנה, היא מתכוונת ליאוש של הרוצחים.
שרות חוץ של מדינות כמו שוודיה מקשיבות לזהבה גלאון טוב טוב.
מכאן המרחק בין זה לבין האשמת ישראל בטבח ההמוני בצרפת הוא קצר להפתיע – היאוש של הצעיר הפלסטיני הוא כמו מחלה מדבקת ואין להתפלא שצעיר שגר בבלגיה נדבק בו.

יאוש.
פסיכולוגיה בגרוש.
אל תזלזלו בגרוש הזה, הוא עוד יעלה לנו בהרבה מאוד דם.
הם עוד ירצחו כאן, הם עוד ירצחו באירופה.
בשני המקרים האשמה תכוון אלינו.