הזמינו אותי, "בשם הסולדריות", לתמוך ביגאל סרנה ולסייע לו לממן את הפיצויים שעליו לשלם לראש הממשלה ורעייתו. ברור שסירבתי. הסולידריות שלי היא עם האמת, ובמקרה של פירסום שלילי אישי – גם עם החובה להוכיח אותה.
אם הפרסום של סרנה היה בנושא ציבורי כלשהו, אפשר היה להתגמש. במיוחד כאשר על כל העדים למקרה נפרשה רשת כבדה ומחייבת של שתיקה. אבל להוקיע איש ציבור על רקע יחסים עכורים – לכאורה – בינו לבין אשתו זה לא עניין לאומי אלא צהוב ומיותר. ומי שעושה זאת ואין לו יכולת לעמוד במבחן "אמת דיברתי" – ראוי לו שייענש ויישא בתוצאות ובהוצאות.
יש להניח כי בין דעותיו של סרנה על ראש הממשלה וזוגתו לאלו שלי יש חפיפה מוחלטת. כך גם לרצון המשותף של שנינו לראות את הצמד הזה מגורש מכל צומת של השפעה. אבל זה לא אומר שהכל מותר, ודאי שלא להשית את תוצאות הפרסום הקלוקל על כל מי שחושב כמו סרנה ומזדהה איתו.
גם הדמות הדרייפוסית שסרנה מבקש לעטות אינו מחמיאה לו, בלשון המעטה. מי שלא הצליח להפריד בין האובססיה האישית שלו לנתניהו לאל"ף-בי"ת של התנהגות מקצועית אינו ראוי לתואר "נרדף" אלא לתואר "חובבן". מה שיודע כל פרח עיתונות בשנתו הראשונה אמור להיות נר לרגליו של מי שמפרסם את כתביו בציבור מזה עשרות שנים.
ההתגייסות למען סרנה מפתיעה לא פחות. רבים ממכרי גורסים ש"נכון, אבל חייבים לחזק את המחנה שלנו". ובכן חברים יש לי חדשות בשבילכם: המחנה שבו מכופפים עיקרון לפי זהות הנוגעים בדבר אינו המחנה שלי.
