הדבר היה לפני כעשר שנים. נקלעתי בעניין מסויים לבית משפט השלום בתל אביב והמתנתי בסבלנות לדיון אליו הוזמנתי כעד. לפתע נפתחה דלת אחד האולמות שבמסדרון וממנה יצא עורך דין קולני, מעט עצבני ומעט מיוזע. גלימתו עדיין היתה עליו והדבר הראשון שעשה כשיצא מן האולם היה להצית סיגריה.

עו"ד פישר. "החוק הוא סוג של בדיחה בשבילו". (צילום מסך חדשות ערוץ 2)

קראתם נכון – עורך דין הצית סיגריה בלב בניין בית המשפט. סוג של "צלם בהיכל". ניכר היה עליו כי הוא עושה זאת כדבר שבשגרה, וללא חשש שמישהו יפנה אליו. הוא נהג כבעל הבית, כאיש שררה, כמי שהחוק הוא סוג של בדיחה בשבילו.

אבל את סחבק לא עשו באצבע ובריונים שכאלה דווקא חביבים עליו. התייצבתי מולו והודעתי שאם לא יכבה את הסיגריה מיד, אקרא למשמר בתי המשפט ואבקש שיעצרו אותו. על פרצופו השתלטה תדהמה, של מי שאינו מאמין כי הוא שומע מילים כאלו. שניה לאחר מכן הוא כבר פתח עלי את פיו באופן שגם בספרות היפה אין להגדירו אלא כ"ג'ורה". בתום מסכת הקללות, ולאחר שהבין כי אני רציני, השליך את הסיגריה על רצפת בית המשפט וכיבה אותה בערסיות יתרה בעקב נעלו. אולי כדי להבטיח שאראה כי הוא מצפצף על החוק, בכל זאת.

בשנים שחלפו מאז הספקתי לראות אותו מרצה בטלויזיה על "עשר הדיברות" ושאר ענייני מוסר. טבילה שכזו עם שרץ בידיים לא האמנתי שיכולה להתרחש.

את שמחתי למראהו של רונאל פישר, אזוק ומושפל בבית המשפט, אני עוד מתקשה לכבוש.