אף פעם לא הרגשתי קרוב מדי לאירגון "בצלם". הם תמיד נראו והרגישו לי "שמאלנים" מדי. כאלה שלא הפרקטיקה לנגד עיניהם אלא רצון להשביע את חייהם החברתיים בעוד מפגש עם ערבים למען "אחוות עמים" וכיוצא בזה. השמאלנות שלי נובעת ממעיין אחר לגמרי – הרצון להיפרד משטחי הגדה ולהקים סוף סוף מדינה ריבונית בגבולות מוכרים ובעיקר – שאינה דו לאומית.
השבוע, הודות לזובור הציבורי שעשו לאירגון נתניהו, מלחכי פנכתו ועושי דברו, מצאתי את עצמי מתקרב ל"בצלם" ואף שוקל להצטרף אליהם. כמו לראש הממשלה גם לי חשוב מה תאמר ההיסטוריה ביום משפטי. ובמקרה הזה העניין ברור – "בצלם" הם הצד הנכון להיות בו.
ממש לא מזמן היו אלה המקבילים של "בצלם" במדינה המשוקצת דרום-אפריקה, שקיבלו יחס דומה מצד ממשלתם והציבור המקומי. הם הוקעו ללא הפסקה ובאופן דמוקרטי. כלומר ע"י רוב תושבי דרא"פ שהיתה להם זכות הצבעה. אנשיהם, ובמיוחד עיתונאים שתמכו בהם, ביקשו לספר לעולם את השקפתם על מה שמתחולל במדינת האפרטהייד. ובכל פעם שמישהו מהם פצה פה מחוץ לדרא"פ – חיכה לו זובור מטורף בבית.
השמאלנים-דאז של דרום אפריקה לא נשברו. הם לא קנו את ה"תשנו את דעת הקהל כאן בבית – לא בחוץ" ונלחמו על האמת שלהם. הם לא התביישו לבקש מהעולם להפעיל לחץ על מדינתם וספגו עלבונות, מכות וכמובן עונשי מאסר. רוב הלבנים בדרא"פ ראו אותם כבוגדים וממשלתו של פיליפ בותה תידלקה את הקמפיינים האלה.
בצד הזה אני רוצה להיות.
