פרשת הקבלנים השוחד וטובות ההנאה, הסאגה הבלתי גמורה של איל גולן ולצערי הרב מאוד, הריגתו בשוגג מאש כוחותינו של סרן טל נחמן הם תמצית ההוויה החאפרית שלנו. מה שרובנו לא יודעים או לא רוצים לדעת זהו רק קצה הקרחון של המתרחש במקומותינו להמוני בית ישראל, אלא מה לעשות? רובנו אינם פליטי ריאליטי או בשלנים ההופכים חביתה בהקפצה בשידור חי.
אנחנו סתם אנשים. שקופים או שקופים למחצה הבאים בשערי בתי החולים ולא מאמינים שכך אנחנו נראים, מופיעים לעתים בהיכלי הצדק ועומדים משתהים מול באסטת המשפט המתנהלת כמו רוכלים בשוק רק עם גלימות ועניבות ובשפה שזר לא יבין ועם ארשת חשיבות פלצנית ומתנשאת.
יושב עם שלם מדי ערב מול המסכים וכמעט שלא חולף יום שבו לא מפתיעים אותנו עם עוד פרשת שחיתות מכל תחום אפשרי של חיינו. המכנה המשותף כמעט לכולם הוא כסף. תאוות בצע שאין לה סוף. גרידיות של פקידים וכלומניקים המשתפים פעולה עם חסרי חוליות היושבים על צמתים שברצותם לוחצים על הכפתור הירוק וברצותם לוחצים על האדום ואנחנו נאלצים לשתף איתם פעולה כאילו היינו מריונטות אנושיות.
אנחנו מתעוררים בבוקר ואיננו יודעים למי להאמין. לראש ממשלה שמזגזג, להבטחות של שרים שלא מתממשות, לחברי כנסת שמעבירים הצעות חוק שעולות מיליארדים וזולת פופוליזם טהור אין בהן שום נחיצות לחיינו היומיומיים. ועוד לא אמרנו מילה אם אנחנו מאמינים לבעל מקצוע כזה או אחר. האמת היא שאנחנו לא מאמינים. אנחנו מסתובבים בתחושה של לא מאמינים זולת לאלוהנו שבשמיים.
זה נורא שרבים כל כך מסתובבים בתחושה של לא מאמינים לכל מי שסובב אותם. החשדנות אצלנו הפכה לשריר לא רצוני והיא מופעלת אוטומטית. תמיד נחפש היכן הקומבינה ואיפוא האלמנט שמנסים להשחיל לנו.
כאשר מחברים את כל הדברים האלה ביחד מקבלים אי סדר וברדאק אחד גדול. ואם אתם לא משתבצים בקומבינה הלאומית של משחק ההישרדות, הסיכוי שלכם לצוף הוא כמעט אפסי.
