כולם מתרגשים לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה. הילדים כמובן, ההורים, הסבים והסבתות וגם המורים וסגל ההוראה.
האם בלהט ההכנות ורכישת הציוד העולה מאות שקלים לכל ילד אנחנו שואלים את עצמנו לאיזו מערכת חינוכית-ערכית אנחנו שולחים את ילדינו? האם אנחנו חושבים שבית הספר הוא מכשיר שבו אנחנו מכניסים את הילד בצד אחד שלו וכעבור מספר שנים אנחנו מקבלים "מוצר" כלבבנו? מה חלקנו כהורים בחינוכו של הילד שהוא כחומר ביד היוצר?
אין בלבי ספק שההשפעה ההורית והמשפחתית היא זו שמעצבת את אישיותו ודמותו של הילד. אל לנו להטיל את האחריות ל"תקלה" בחינוך הילד שלנו במערכת החינוך ובמורים שיכולים לעשות כמיטב יכולתם ובכל זאת הילד יסטה מדרך הישר באופן כזה או אחר.
אלימות בבית הספר מכל סוג שהוא היא יבוא שהתלמידים מביאים אל הכיתות מהבית או משכונת המגורים. מערכת החינוך אינה אפליקציה שלחיצה עליה הופכת את התלמיד לבן אדם טוב, חיובי וחיוני לחברה.
למרבה הצער ילדי 2016 ההולכים לבתי הספר גדלים בחברה וסביבה לא פשוטים. הם לא מוקפים באנשים עם חמלה ואהבה. כשהם מסתובבים ברחובותיה של עיר או בחצר בית הספר הסיכוי שיחוו אלימות גדול יותר מזה שמישהו יבוא וירעיף עליהם חיבוק ואהבה.
גם באייפונים, ברשתות החברתיות ובסדרות הטלוויזיה שבהם הילדים מבלים שעות ארוכות מאוד מדי יום הם לא רואים על המסכים את הדלאי לאמה או אמא תרזה. מקורות החינוך שלהם והחוויות שהם אוספים ואשר הופכים לעתים מודל לחיקוי לא יצאו מפיהם של חתני פרס נובל לשלום. הם חשופים לרדידות ושטחיות מהרמה הנמוכה ביותר ואלה יכולים להשפיע ולצערי משפיעים על תפקודם בחברה.
אין ספק שהילדים של היום חיים בעולם שונה לחלוטין מזה של בני 40, 50 ו-60. כלומר ההורים והסבים שלהם. האם זה עולם טוב יותר? ספק למרות היותו הרבה יותר מודרני וגלובלי. האם החברה האנושית יודעת כיצד להתמודד ולחנך את הילדים שיהיו מוכנים לעולם החדש?
ולמרות החדשנות והקידמה עדיין קיומן של עשרת הדיברות עם הציווי שהוא בעיניי החשוב ביותר של "ואהבת לרעך כמוך" שניתנו לבני אדם לפני אלפי שנים, מנצחים את כל האפליקציות גם יחד.
