הנה הם באים הימים שמוציאים מאיתנו את קשת הרגשות של דמעות עצב ושמחה. יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ואז בתוך ים העצב הלאומי הזה מתפרץ אל חיינו בזיקוקי דינור יום העצמאות.
יום השואה מתחבר ליום הזכרון לחללי צה"ל בעבותות של ברזל. המדינה היקרה שלנו חיה, נושמת ובועטת בזכות מיליוני קורבנות השואה ורבבות חללי צה"ל.
יום השואה מזדחל לתוך ההכרה ימים ארוכים לפני המועד הרשמי. סיפורי השואה והגבורה מחלחלים באמצעי התקשורת הרבים וכמו בפעם הראשונה שנחשפנו אליהם מציפים את השאלה: הכיצד? איך זה יתכן שבני אדם חוללו את האסון הנוראי הזה לבני אדם אחרים?
ואז מתחילים השירים ("אלי אלי") שגורמים לנשמה שלנו להתכווץ. העדויות של הניצולים שעוד חיים בינינו שמים בפרופורציות את הקשיים עימם אנחנו מתמודדים היום.
ועל אף הקיטורים והתלונות היומיומיות שלנו "אכלו לי…שתו לי…" חשוב שנזכור שיש לנו מדינה יציבה, צבא חזק וכלכלה מבוססת וזה בדיוק מה שנחוץ לנו כדי לקיים את הציווי של "לעולם לא עוד".
הדורות הצעירים שלנו נולדו תודה לאל לתוך מדינה המעניקה להם יציבות ובטחון. הדור הזה עדיין נדרש להגן על המולדת ואנחנו עוד רחוקים ממציאות של זאב וכבש ישחקו אצלנו דמקה בגינה. שנים רבות עוד נידרש לישון עם עין אחת פקוחה נוכח המתרחש בשכונה הגיאוגרפית שלנו. אירועי השנים האחרונות מלמדים אותנו שאסור לנו למצמץ כי השכונה רוחשת בריונים המבקשים לחזור על מעשי הנאצים יימח שמם.
מדינת ישראל רחוקה גם בשנת 2017 מלהיות שווייץ או ניו זילנד. מה הפלא שבימים האחרונים כרבע מתושבי המדינה יצאו לחפש את השקט מעבר לים אבל חזרו עם אהבה גדולה למדינה.
גורל אחד שם אותנו כאן וטוב שכך. בסוף היום הקמנו כאן מדינה לתפארת. דור צעיר מדהים המבטיח את עתידנו גם נוכח קולות הבלע והשטנה היוצאים מהרמקולים של רבות מאומות העולם.
