מדד האמון של האזרחים במדינה ובמוסדות השלטון נמצא לדעתי בהתרסקות מוחלטת. המדינה מבטיחה לנו שלא תשחרר מחבלים עם דם על הידיים וכעבור שנים משחררת מחבלים עם דם על כל הגוף. המדינה מבטיחה לשמור על בטחוננו בבית, ברחוב ועל הכביש אבל בפועל המשטרה ספונה בתוך משרדיה הממוזגים ומי שראה לאחרונה שוטר המסייר אצלו ליד הבית –שיקום!
המדינה גם הבטיחה לעזור למעמד הביניים, למובטלים, לניצולי שואה, לעיוורים, לחד הוריות ולעוד קבוצות רבות באוכלוסיה, אבל בשטח כלום לא קורה. כל אחד לנפשו. איש איש לעצמו ולמשפחתו כי אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה.
רבים בתוכנו מרגישים עזובים ולכן חלקם פשוט אורזים את מטלטליהם ועוזבים לארצות רחוקות מעבר לים. הם נוסעים לשם עם נס קפה של עלית, חומוס, ממרח שוקולד "השחר" ודיסקים של אריק איינשטיין ושלמה ארצי. הו, ארצי- מולדתי.
אנא אנו באים ועוד יותר מדאיג אנא אנו הולכים. מקבץ החדשות והאירועים המעבירים אלינו אנרגיות שליליות ביממה אחת אינו דומה לשום דבר המתרחש במדינה אחרת על פני הגלובוס. לעתים אני תוהה ביני לביני. האמנם אנחנו העם הנבחר? האם באמת בורא עולם התכוון אלינו? האם זו הארץ המובטחת או שמא הוא התכוון לקנדה או ניו זילנד? על פי מה שקורה כאן נראה לי שכולנו צריכים ל"חשב מסלול מחדש".
מדוע כל מה שקורה כאן חייב להיות כל כך לחוץ, דביק, מזיע, אלים, בוטה, שיקרי, מזויף? האם זאת הקארמה שלנו כעם? יש לי פרספקטיבה של לא מעט עשרות שנים ולכן אני יכול להעיד שזה לא היה כך. "אומרים שהיה כאן שמח" שר אריק איינשטיין והוא צודק. הייתי שם כשהחיים היו יותר פשוטים. בסיסיים אבל הרבה יותר שמחים.
אני מבטיח לכם שאין טעם לחכות לאפליקציה שתעשה את המין האנושי ואת העם היושב בציון יותר נחמד ושמח. אם זה יבוא זה יהיה מתוכנו. עוד לא קם הגאון שיצליח להנדס לנו את השילוב שבין המוח ללב.
