מישהי סיפרה לי השבוע שהיא סובלת מכאבי בטן נוראיים. כיון שהיא אישה מסודרת לעילא ולעילא והיא חברה בקופת חולים, היא פנתה לקופה וביקשה לראות רופא מומחה כי מזה כמה ימים שהכאב מציק מאוד ולא חל שום שיפור במצבה.
אתם יודעים מה הם ענו לה: "אנחנו יכולים לקבוע לך תור רק בחודש מרץ". "רגע" השיבה: "אתם אולי מתבלבלים אנחנו ביולי…" "לא" ענו לה: "הכוונה למרץ 2016 אבל אם את רוצה אפשר לסדר לך תור באופן פרטי ואז תוכלי לראות מומחה בעוד יומיים וזה יעלה לך 1400 ₪".
אתם יודעים מה השורה התחתונה של השיחה השגרתית הזאת שרבים מאיתנו נתקלים בה ויוצאים מתוך הנחה כי כך צריך להיות? המשמעות היא שהמדינה שלנו פשטה את הרגל בכל הנוגע לדאגה לאזרחיה.
כאשר המין האנושי התחיל להקים מדינות ולשים גבולות בין אחת לשנייה, המחויבות של המדינה הייתה לשני דברים בסיסיים, הענקת בטחון חוץ ופנים לתושבים ודאגה לבריאותם. בטחון חוץ יש לנו תודה לאל. בטחון פנים הוא על הפנים ובריאות רק למי שידו משגת ולעתים היד מתבקשת להעביר את התשלום במזומן ומתחת לשולחן.
מסתובבים בינינו מאות אלפי אזרחים חסרי אמצעים שסובלים ממכאובי הגוף, כאבי שיניים ושאר מריעין בישין והפרוטה אינה מצויה בכיסם כדי לממן טיפול רפואי ראוי ובעיקר בזמן קרוב. רבים מהקשישים בינינו צריכים להחליט מה יעשו בקצבת הביטוח הלאומי שהם מקבלים שהיא לעג לרש, האם לשלם עבור חשמל, מים וארנונה או לקנות תרופות שבלעדיהם תוחלת החיים שלהם מתקצרת. והם כמובן מחליטים לשלם עבור קורת הגג ותשלומי החובה שלהם מאשר לתרופות.
גם כשחברת טבע רוכשת חברה ביותר מ-40 מיליארד דולר! סנט אחד מזה אינו מחלחל לקשיש הספון בביתו בדירת חדר עלובה בדרום תל אביב. המיליארדים האלה עוברים מעל ראשי האזרחים הזקוקים לכל שקל כדי לעבור בשלום את היום הזה ולהתעורר ליום הבא.
מדינת ישראל התנערה ממאות אלפי אזרחיה השקופים. אלה שכחלון ודרעי ומי לא? הבטיחו לדאוג להם. נבחרי הציבור דואגים לתנוחה שתהיה להם נוחה על כסא עור הצבי עליו הם מתמתחים במשכן הכנסת. אוטוטו הם כבר יוצאים לפגרת הקיץ ומשאירים את הפגרים מאחור.
