אני מסתכל מהצד על התנהלות הממשלה. מקשיב למילים. רואה את המראות. קורא את ההתרחשויות ואני בעיקר מתבייש. בושה גדולה אני חש על כך שאלה הם נבחרי הציבור שלי. על אזלת היד וחוסר המנהיגות. על השלומפריות של אלה שנמצאים בשפיץ של המדינה. אלה שמכריעים בנושאי מלחמה ושלום ולצערי הרב בעיקר על מלחמה.
נבחרי הציבור שלנו אינם ראויים ללוחמים שנהרגו ונפצעו ב"צוק איתן". הם אינם ראויים לבני מעמד הביניים שתלה תקוות בעיקר בלפיד שגילה שהחיים מכורסת המגיש הפופולארי שונים בתכלית מאלה של פוליטיקאי שצריך לקדם ולו פרויקט אחד. הוא קפץ למים הפוליטיים וגילה מדמנה של מים עכורים ומסריחים.
המזל הגדול שלנו שבני ה-20 עדיין מבצעים את פקודת "אחריי". ככה זה כשאתה בן 20. הם עושים זאת רק בגלל החברים שלהם ולא בשל חזון המדינה היהודית. הם מגנים בגופם על איציק, שמואל ויניב ולא כדי לפתור את בעיית הסכסוך שלנו עם השכנים.
כמסתכל מהצד וכאחד מהעם ההרגשה מעבר לבושה היא שאין דין ואין דיין. העם מתעורר בבוקר וממשיך את חייו בכוח האינרציה. הוא מרגיש ויודע שכמעט כולם מושחתים. ששלטון החוק פשט את הרגל, שמשרדי הממשלה ומערכת הבריאות משרתים בעיקר את אנשי שלומנו וכל השאר הם אזרחים שקופים שאיש אינו סופר והם מצידם סופרים את הימים עד הטיסה הבאה לברלין.
אנחנו מפסידים בעיקר את הצעירים. את אלה שהיו מתים להמשיך לחיות כאן אבל בינתיים הם רק מתים. בני המזל שבהם עוד איכשהו מצליחים להרים את הראש מעל המים ותו לא.
הדבר האחרון שלו אנחנו זקוקים עכשיו הוא מערכת בחירות שבה הכל ידוע מראש. שכולם משקרים לכולם. שהגושים הפוליטיים יהיו כפי שהיו ובסוף בסוף אחרי בזבוז המיליארדים נקבל בפעם השלישית את ביבי וזה מלמד עלינו יותר מכל דבר אחר.
ותסלחו לי שאני עוצר כאן כי אני חייב לחזור לעבוד כדי להתחיל לממן את מצעד האיוולת של הפוליטיקאים.
