אנחנו עם של אהבלים. האמת היא שמגיע לנו. מכל עבר דופקים אותנו ואנחנו מחייכים כל הדרך בפקקים לעבודה. לא חולפת לה שעה מלאה מבלי שמתברר לנו שגונבים אותנו מכל עבר. כמו נחלי ארבה מסתערים על הכסף שאנחנו אוספים בעמל יומנו ופשוט גונבים לנו אותו מתחת לאף. ללא בושה. ללא חרטה. ומי הגנבים? רבים מהם מורמים מעם. רבנים שאין להם אלוהים. רופאים (חלקם מלאכי שרת אבל מקצתם תאבי בצע), מנכ"לים לסוגיהם, פיננסיירים וכל מי שיכול.
דומה שכל מי שיכול גונב מלוא חופניים. אנחנו ממהרים עם בוקר למקום העבודה, עושים מלאכתנו נאמנה, מעבירים מיסים ממיסים שונים לריבון ואז כמו בעולם מקביל יש מי שמסתכלים עלינו ממרומי המגדלים שלהם ואומרים לעצמם: "איזה יופי הנמלים למטה ממהרים למקום העבודה, משלמים מיסים כדי שאנחנו נוכל לקחת לעצמנו שכר ובונוסים של מיליונים".
ומדוע הם גונבים כל כך הרבה? פשוט מאוד, כי הם יכולים ואין פוצה פה ומצפצף. ואותם אנשים נפגשים באותם קוקטיילים ואירועים נוצצים. אחד מסתכל לשני בעיניים והם מחייכים מדושני עונג כמי שמבינים איש את רעהו. וכמה טוב הם נמצאים על הצד שעליו מרוחה החמאה. חמאה? קוויאר.
קצה הנפש לראות את המראות של מצעד הנחקרים לחדרי החקירות בעבירות של שוחד וגניבת כספים. הרושם הוא שאם אתה לא גונב אתה יוצא דופן. לא בעניינים והכי גרוע פראייר.
מה לנו כי נלין על בעלי מקצוע קשיי יום הנתפסים שלקחו בשחור על נסיעת נוסע במונית או על תיקון סתימה בשירותים. הם מתעסקים בגרושים לעומת המיליונים שנוטלים לביתם המתוחכמים ואלה שיושבים על הברז שבו עוברים הכספים הגדולים.
