המשפחה שלי התרחבה מאז ה-7 באוקטובר בעוד רבבות אחים ואחיות. משפחה רחבה היא בדרך כלל שמחה, עם הרבה ציוני דרך של אושר ואהבה, אבל זה לא המקרה לצערי.

אני אח שכול כבר למעלה מ-30 שנים. אני לא זקוק ליום הזיכרון ולצפירה כדי לזכור. אני זוכר כל יום. במצבים הכי בנאליים של החיים. ברמזור, לפני השינה, תוך כדי צפייה בטלוויזיה, במסעדה, בחו״ל. אני זוכר כשאני עם הנכדים, ובעיקר כשאני לבד עם עצמי.

המשפחה גדלה מאוד שלא ברצונה. זו משפחה שאינה זקוקה למילים כדי להבין את כל מי שבא בשעריה. מי שלא נמנה עליה לעולם לא יבין, וטוב שכך, מה עובר עליה. להיות חבר במשפחת השכול פירושו שלעולם, אבל לעולם, שמחה לא תהיה שלמה. החיוך והצחוק לא יהיו מלאים ותחושה של אושר תמיד תהיה חסרה. כמו לראות אור גדול עם מגרעת שחורה.

כן, זה חונק בגרון ולא יורד עם מים. זה שם ותמיד מתחזק לקראת יום הזיכרון הלאומי. או אז הבטן מתכווצת והגוף חכם לדעת שמשהו לא טוב מתקרב, ואתה מחכה לזיקוקים של יום העצמאות לא כדי לצאת במחולות אלא כדי לחזור לשגרת הזיכרון והאבל היומיומי שמתקיימים בך בעוצמה נמוכה יותר, כזאת שמאפשרת להמשיך לחיות, לעבוד ולנהל שגרת חיים שמאפיינת את משפחת השכול, שפירושה שאיכשהו ממשיכים הלאה. כל אחד בדרכו. אלף פנים לשכול ואף אחת אינה שמחה.

חייבים לעצור את ההצטרפות הכמעט יומית למשפחה הזאת. אסור שזו תהיה גזירת גורל, כאילו אין חיים אחרים. חלק גדול מזה בידיים שלנו, באחדות שלנו כעם אחד ומיוחד עם צעירים יפים, תוססים ומלאי חיים, שמן הדין ומן הצדק ראוי שיילכו לעולמם בשיבה טובה ולא בדמי ימיהם.