קוראי טור זה ודאי יודעים היטב שהרבה מילים טובות על נתניהו וממשלתו אין לי, אבל ההגינות והיושרה מחייבות לומר שגם הצד השני של המתרס לא נקי מאחריות על הגלישה הבלתי פוסקת של מדינת ישראל לעבר כאוס מסוכן.

אמנם מעולם לא הצבעתי למחנה הימין, ועד ליום הלינץ' ברמאללה עוד נהגתי להצביע למרצ בעוונותיי, אבל בשנים האחרונות אני מסתכל מנקודה טובה באמצע על הנעשה כאן, בשני המחנות, והולך ומפתח ייאוש הולך וגובר נוכח היעדר המודעות העצמית הטוטאלי בשני המחנות.

כך, למשל, בקרב מחנה המחאה חוזרת שוב ושוב הטענה ש"אנחנו הרוב", שכמובן אותו רוב מתנגד לממשלה ובכלל לימין. נו, בחייאת. מספיק להסתכל על דפוסי ההצבעה בעשור האחרון כדי להבין שאותו מחנה הוא לא הרוב, ואפילו לא קרוב לכך. העם הלך ימינה, וזכותו לקבל ממשלה שמממשת את האג'נדה שלו, גם אם בעיניי מדובר במקרה הנוכחי על ממשלת חורבן על מלא.

כעת מחנה המחאה יוצא לרחובות כדי להגן על ראש השב"כ המפוטר בטענה כי פיטוריו אינם חוקיים, טענה שבג"ץ זרק השבוע מכל המדרגות. ובלי קשר לפסיקה המשפטית, ועם כל הכבוד הרב שאני רוחש לאנשים מסוגו של בר שהקדישו חיים שלמים כדי לשמור על ביטחוני, כבודו היה צריך להניח את המפתחות ולפרוש עוד בשבוע הראשון שלאחר זוועת ה-7 באוקטובר.

באותה נשימה הפך מחנה המחאה את היועמ"שית לקדושה מעונה, כל זה בזמן שאפילו בור ועם הארץ משפטית כמוני מבין שיש כאן בעיה וכי נראה שבהרב-מיארה אכן חורגת מסמכויותיה ומתפקידה באופן קיצוני.

שוב ושוב אני חוזר בטור זה על כך שהפתרון היחידי לסיטואציה המסוכנת אליה גלשנו טמון בטיפת יושרה והרבה מודעות עצמית, ובעיקר בכך שהרצון באחדות ובמדינה מתוקנת יגבר על הנטייה האוטומטית שלנו להאשים את כל העולם ואחותו בכל מה שרע כאן, מלבד את עצמנו כמובן.