בואו נתחיל מזה שאני מסרב לחזור לשגרת יומי. מבחינתי, ה-7 באוקטובר לא התרחש לפני למעלה משנתיים, אלא היום בשעה 6:29 בבוקר. הטבח הזה חייב להזכיר לנו בכל בוקר בשעה 6:29 שהוא התרחש. כשאנחנו מצווים לזכור ולא לשכוח, לכך בדיוק הכוונה. כ-2,000 חללים ונרצחים ועוד רבבות פצועים בגוף ובנפש, אלה אינם נתונים שאפשר לעבור עליהם לסדר היום ולחזור לשגרה. בשום פנים ואופן לא.
זה נכון קל וחומר כאשר השלטון מנסה להרחיק אותנו מעומק המחדל והאסון, ומסרב בתוקף לעשות את המינימום הנדרש שהוא הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הרי כל מי שחש גרם של אחריות ליום הנורא ההוא כבר לא בתפקיד, וזאת מבלי שהכריחו אותו. רק אדם אחד נותר עדיין נטול תחושת אחריות ואשמה, ובמקרה הוא ניצב בראש הפירמידה ומתנהג כאילו ב-7 באוקטובר הוא בכלל היה באיים המלדיביים.
ואחרי שאמרנו את זה, צאו וראו מה היה לנו רק בשבוע החולף: שערוריית הפצ"רית העצורה (אלופה בצה"ל), השחיתות הבלתי נתפסת בהסתדרות והעומד בראשה הנמצא יחד עם אשתו במעצר, וחוק התקשורת של השר קרעי שהתמצית של החוק היא שליטה, ג'ובים והשפעה, ולא רפורמה שנועדה להיטיב עם התקשורת בישראל, שהיא אולי הפרה הקדושה האחרונה שנותרה מתחושת הדמוקרטיה שהייתה לנו עד לפני שנים ספורות.
המסר של קרעי לאמצעי התקשורת בישראל בהצעת החוק שלו היא חד-משמעית: דיר באלקום. בבחינת אנחנו בשלטון ולכן נעשה מה שבא לנו כדי להבטיח את המשך השלטון שלנו עד סוף כל הדורות. ואתם? לכו תחפשו…
כל האירועים האלה מתרחשים במקביל להשבתו וקבורתו של אל"מ אסף חממי ז"ל יחד עם חללים נוספים. הדברים נעשים בשני עולמות מקבילים כאילו לא מדובר באותה מדינה. ועדיין יש לנו חללים בעזה שמשפחותיהם טרם קברו אותם באדמת הארץ, וחלקם אפילו עדיין לא ישבו עליהם שבעה.
אנחנו כחברה איננו יכולים להרשות לעצמנו היקפי שחיתות כאלה. דומה שמעולם לא היינו במקום הזה, גם לא בתקופת הסלוגן 'מושחתים נמאסתם', שהופיע לראשונה במחאות הציבוריות בסוף שנות ה-90 סביב פרשות שחיתות שלטונית. השחיתות הנוכחית נעשית בצהרי היום ומעל המקפצה, כאילו הייתה מבחן כניסה לשירות הציבורי.
