בשבוע שעבר חשבנו שאין יותר נמוך מזה. הכוונה היא לתפקוד נמוך יותר של הממשלה המכהנת אך לא מתפקדת. אז חשבנו.
והנה אנחנו בפתחה של מלחמה נוספת או מתמשכת של כיבוש כל רצועת עזה, כאשר המשמעות הכי ברורה היא שבפועל ובמודע אנחנו עוקדים את חיי חטופינו. במו ידינו אנחנו דנים אותם למיתה. האמת היא שזה לא אנחנו, זה הוא. איש אחד שלוקח את כולנו לעברי פי פחת ולתהומות שלא ידענו כמותם, וכמעט שאין פוצה פה ומצפצף. היחידי שמצפצף צפצוף ארוך על כולנו זה הוא.
איש אחד. אדם אחד. עושה ככל העולה על רוחו. האם לא לכך ייקרא דיקטטורה? מה בפועל ההבדל בינו לבין המנהיג העליון (זכויות היוצרים לשר ניר ברקת) של צפון קוריאה? הוא אפילו מתעלה מעל ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה.
מי שבעיקר גרם לי תחושת קבס השבוע הוא מנהיג ש"ס, אריה דרעי, שבעיניי מזה עשורים הוא מייצג את הסמן הימני של השחיתות הציבורית שלנו, ובעיקר זו הספונה בבית הנבחרים שלנו. והכול בשם השם יתברך. וכדברי השיר: "ה' יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב". אין קו אדום שהאיש הזה לא חצה. השבוע הוא נראה בסרטון לצאן מרעיתו שבו הוא אומר להם: "כשיש מלחמה אל תתגייסו. אל תתפתו". במילים אחרות, שהם, כלומר אנחנו, נילחם, נקריב את ילדינו והבעלים שלנו, והם ימותו באוהלה של תורה.
אני סקרן לדעת איך פועל המוח של האיש הזה, שנחשב לצד היותו מושחת לתלפיות גם לפוליטיקאי הכי משופשף בכנסת ישראל. איך מעז מנהיג ציבור במדינת ישראל, שבעיניי רבים לא נחשב קיצוני, לקרוא לבוחריו להדוף כל ניסיון להתגייס חלילה ולהתייצב מתחת לאלונקה, כשמי שנושאים אותה כורעים תחת העומס. והאיש הזה יושב בקבינט הביטחוני ורואה ושומע את הקולות העולים משדה הקרב וזועקים לעזרה. אכן, יש אנשים עם לב של אבן. או במחשבה שנייה, ספק אם יש להם לב בכלל.
נ.ב. אסור, ויפה שעה אחת קודם, לאפשר את כיבושה של עזה, שהמשמעות היחידה היא רצח אחינו החטופים. ימים נוראים בפתח, הרבה לפני אלה של יום הכיפורים.
