יוקר המחיה כאן הוא אמיתי לחלוטין. כל נגיעה שלנו במוצר כלשהו עולה לנו הרבה יותר מכפי שהיה. כל יציאה הכי מינורית עם הילדים/נכדים עולה לנו מאות שקלים, במידה ואנחנו ברדיוס קרוב לבית, ואם חלילה אנחנו קצת מתרחקים זה יכול לעלות לנו אלפי שקלים.
ישנן כמה רמות של יוקר מחיה. מה שתיארתי עד עכשיו זה "כסף קטן". מה יקרה לכם חלילה אם תתעניינו ברכישת דירה, רחמנא לצלן? או אז יתברר שרק בשנה שחלפה המחירים עלו במספר דו ספרתי באחוזים, כשהמשמעות היא התייקרות של מאות אלפי שקלים על המחיר שהיה לפני שנה-שנתיים.
ואם נחזור ל"כסף הקטן", אנחנו עומדים משתאים מול הקופאית בול רשת שיווק, כאשר עגלה שעלתה לנו לפני מספר חודשים כחמש מאות שקלים נסקה לאלף שקלים ויותר. אנחנו בודקים שוב ושוב את החשבונית, בשכנוע עצמי שיש טעות בחשבון, אבל המציאות טופחת לנו בפנים ביג טיים.
צעירינו היקרים, מלח הארץ, נאלצים לשכור מחסנים בתל אביב בגודל של 20 מ"ר באלפי שקלים לחודש, כדי להיות בקרבת מקום העבודה והעיר ללא הפסקה, ואינם מצליחים להרים את הראש מעל המים. הנשואים ביניהם פוזלים אל מעבר לים, לארצות רחוקות, כדי להיות כמה שיותר רחוק מסיר הלחץ הארצישראלי ומיוקר המחיה המטורף שיצא מכל פרופורציה.
לפני עשורים, כאשר עלתה סוגיית יוקר המחיה למרות שהכול היה כאן הרבה יותר צנוע, קמו "הפנתרים השחורים", צעירים משכונות עוני, שהבעירו את הארץ וגרמו לממשלה לנקוט צעדים משמעותיים לטובת מעוטי היכולת. היכן הם הפנתרים של היום? לאן נעלמה המחאה האותנטית? לא הכול ניתן לפתור באמצעות מחאה ברשתות החברתיות.
ולרגע שלא נתבלבל, יוקר המחיה אינו נחלתם של צעירים בלבד. יש בינינו מאות אלפי מבוגרים וקשישים החיים על הקשקש. הם נטולי פנסיה ממקור כלשהו, והם שורדים מכמה אלפי שקלים בודדים לחודש, דמי ביטוח לאומי והשלמת הכנסה. אלה האנשים שהקימו וביססו את המדינה, שירתו בצה"ל ועשו מילואים, שילמו מיסים כשכוחם היה במותניהם, והיום הם נשכחים מאחור. זמנם עבר ואיש אינו שואל לשלומם ולצורכיהם.
