אחרי שעשה היסטוריה עם קבוצת הנשים של עירוני מודיעין והעפיל לראשונה לליגת העל, מספר המאמן אריאל וינדר מה עושים כשהבלמית שלך נכנסת להריון ולמה קשה יותר לאמן נשים מגברים, וגם מצפה מעיריית מודיעין לתמיכה משמעותית בעונה הבאה

(צילום: פייסבוק)

עירוני מודיעין בליגת העל. זה לא חלום, זאת לא בדיחה, עירוני מודיעין באמת בליגת העל. בכדורגל נשים.

15 שערי חובה, 75 שערי זכות, 1:4 בממוצע למשחק, 2 הפסדים, אחד מהם טכני, על שחקנית ששיחקה למרות שקיבלה אדום. כלומר, בקבוצה אחרת. פרשת הפקס, גירסת הפטיפון. אריאל וינדר לא שם לב, אבל השחקנית שהורחקה והגיעה למודיעין שבועיים לאחר מכן, לא הספיקה לרצות את העונש. אפשר להבין את המאמן, שנאלץ לתפקד גם כמנהל הקבוצה, האפסנאי שלה, ודגל הקרן. במשחקים הוא יורד לפרטים, כל שחקנית מקבלת משוב כבר במחצית. כמה פעמים היא נגעה בכדור, באיזו רגל, ואם בחלק הפנימי של הנעל או החיצוני. בסוף הוא נפל על אדום, שהיה במשמרת של מישהו אחר.

את המשחק ההוא מודיעין דווקא ניצחה, 1:3 נינוח, כמעט לפי הממוצע, אבל אילולא הטכני כל העסק היה נגמר כבר אחרי התיקו במרמורק, שני  מחזורים לסיום. ככה קיבלנו דרמה. לתכונה היה זמן להתגלגל, לצבור תנופה. אוהדים קפצו על העגלה הדוהרת, והמתח נבנה לאורך שבועיים של שומר חומות. אם לא די בזאת, עונה שלמה שמתנקזת למשחק אחד, על כל הקופה, הכרטיס לליגת העל. גם זהות היריבה הוסיפה לקלחת – הפועל בנות עראבה, כשברקע היחסים בין יהודים לערבים מאיימים לעלות על שרטון.

"היה חשש, אי אפשר להגיד שלא. זה כדורגל. האווירה המלחמתית כן הייתה ברקע, אי אפשר שלא לערב את הדברים במצב כזה, אבל בכדורגל, במשחקים כאלה, ממילא תמיד יש אווירה מלחמתית", מספר השבוע המאמן שעשה היסטוריה בעיר, אריאל וינדר.

והקו לא נחצה?

"בכדורגל עושים דברים כדי לנצח במשחק. מנסים להחדיר בקבוצה מוטיבציה, גם אם זה אומר לפעמים להציג את היריב בתור אויב, אבל השתדלתי לא להיגרר לשם. לא נכנסתי למלחמת עמים. היו שהציעו לי לנצל את המומנטום, אבל לא חשבתי שזה נכון. מהיכרות של הקבוצה שלי, ידעתי על אילו כפתורים ללחוץ".

ובצד השני?

"השחקניות הן גם בני אדם. לא מנעתי משלי להביע את דעתן. כשבנות מעראבה העלו פוסטים ברשתות החברתיות – "אל אקצא", ''הקבוצה הציונית", "פלסטין" – צילמתי ושלחתי לקברניטים שם. "השחקנית שלכם לא מפסיקה לדבר". כאילו לא מתייחס, אבל שם על השולחן".

לוחמה פסיכולוגית?

"כן. גם שם לא היו תמימים. ביקשנו שעה נורמלית, קבעו לנו את המשחק בשבע וחצי בערב. באה אליי שחקנית ושאלה אותי: 'איך אני אגיע מהעבודה בארבע וחצי?'. בסוף היא הגיעה".

מחזור אחרון, שתי נקודות הבדל בטבלה. המקומית נזקקה לנקודה, אבל הפסד היה שולח לליגת העל את עראבה האורחת. הסוף ידוע, אבל יש קבוצות שהיו כורעות תחת הלחץ. עירוני מודיעין נקלעה לפיגור, אבל וינדר נשאר רגוע. הוא אהב את מה שראה. השחקניות שלו נפלו ל-1:0 ולא נכנסו לפאניקה. לפני המחצית הקבוצה שלו כבשה את השוויון, ואחרי היציאה מחדר ההלבשה היא נטלה את השליטה במשחק וקבעה מהפך. היריבה עשתה 2:2 בתוספת הזמן, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. עירוני מודיעין בליגת העל. זה לא חלום, זאת לא בדיחה. עירוני מודיעין באמת בליגת העל.

בתחילת העונה אף אחד לא חלם פה על הכרטיס לליגת העל. שנה ראשונה בלאומית, לא בדיוק ידעו למה לצפות. אשתקד רק עלו ליגה, ויש כאלו שלוקח להן עשור להתרגל. קבוצת הבנים החתימה את שלומי ארבייטמן, והפוקוס ממילא עליה. עם מלך שערי ליגת העל בדימוס, זה היה לא כוחות. אבל בשקט-בשקט הגיעה לכאן נוי אמסילי, שעם 16 שערי ליגה ב-18 מחזורים הצדיקה את ההייפ הצנוע. בקרב מול המקבילה הגברית, אגב, היא ניצחה בנוקאאוט. וינדר התחיל להבין שהוא חזק במשחק. ניצחון רדף ניצחון. 0:5 על בני יהודה, 1:8 על פרדסייה, 0:9 על אילת ו-0:9 נוסף, מחזור לאחר מכן, על צור שלום. קבוצות הגיעו לעיר והשאירו נקודות כבר בעלייה ל-443.

"התכנית הייתה להתקבע בליגה, ותוך כדי תנועה הבנו שאנחנו יכולים לשאוף רחוק יותר. דברים התחברו. המארג האנושי והמקצועי עשו את ההבדל. אין לנו שמות, אבל יש לנו קבוצה. האחדות, החברות, החיפויים במגרש, חדר ההלבשה החזק, זה מה שמנצח. בנות שנפגשות גם מחוץ למגרש. על המגרש הפסדנו רק פעם אחת כל העונה, למרמורק האלופה. היינו יכולים לעלות כבר לפני המשחק מול עראבה אם לא ההפסד הטכני. עכשיו צריך לראות לאן זה יילך".

לליגת העל.

"אבל איזו קבוצה נראה בליגת העל? יש דיונים חמים עכשיו. עשרים וארבע שעות אחרי העלייה הייתי בבניין העירייה לשאול מה עושים. הבאנו הצלחה גדולה, אבל גם צרות גדולות. המספרים עצומים, צריך תקציב של קבוצת בוגרים בליגה א', קל. אבל אני מקווה שיידעו להתחבר ולא יקבלו רגליים קרות. בעיני זאת סוכריה שהעיר קיבלה. אין קבוצה שהגיעה לרמה הזאת, מקצועית ותקשורתית. זה מוסיף לעיר הרבה. אם לא יראו את זה, חבל. לדעתי, זאת גם תהיה אמירה קשה".

אמירה של מי?

"חוץ מהקבוצה הבוגרת יש לי גם שתי קבוצות ליגה של נערות וילדות ובית ספר לכדורגל לבנות. ואני שם בצד כרגע את בית הספר לכדורגל לבנים. לפני הקורונה היו תשעים בנות, אחרי הקורונה באו עשרים. תוך חודשיים עלינו לחמישים. זה לא פשוט, אבל יש פה תהליך, יש דרך. זה מתחבר גם להצלחה של קבוצת הנשים הבוגרת. עירוני מודיעין צריכה לשים את הנושא הזה בעדיפות עליונה. יש הרבה מה לעשות, הרבה לפתח, בתקופה כזאת מדובר במסר. להבדיל מבנים, שבאים לכדורגל כי כולם באים וזה קל וזה נוח וזה טבעי להם, הבנות שבאות חייבות להיות חזקות בראש. אינטיליגנטיות, נחושות, עם אופי חזק ועמוד שדרה. הן תלמידות מצטיינות בדרך כלל. אלו בנות שצריכות לעמוד מול בנים, בנות, חברות, הורים, ולהגיד 'אני הולכת לכדורגל. לא לבלט, לכדורגל'. זה כוח אדיר".

אין לו תלונות לאלי סבח, להיפך. גם לא לחיים ביבס. שלוש ליגות עלה בארבע שנים, והוא לא מבקש קרדיט. בית ספר לכדורגל, פיתוח השדרה הנשית, ולצד זה קבוצת בוגרות שבה הוא משמש בכל תפקידי המפתח, ממאמן ועד סקאוט. כל שנה הוא אוסף שחקניות. מחפש, מתקשר, משכנע, מתקן ליקויים, מחזק במקומות שצריך, מוסיף, מחבר ומצליח. ספק אם יש עוד מאמן שחתום על הישגים רבים כל כך בתקופה קצרה כל כך. אם הקורונה לא עצרה אותו, ליגת העל קטנה עליו. עכשיו שכולם יקפצו על העגלה. הנה כי כן, אוהדי קבוצת הגברים המיואשים מצאו בשחקניות שלו נחמה. פוסט אחד שלו גרף עשרות תגובות ומאות לייקים. ואין לו כמעט חברים בפייסבוק. אבל זה הכוח של הצלחה, היא מדבקת, היא מעוררת השראה. כל מי שהאידיאולוגיה שלו היא ספורט לשם ספורט, מתעלם מכוח נוסף שלו. אבל אם מתעלמים ממשהו, בכלל לא בטוח שזה יגרום לו להיעלם. ההיסטוריה מוכיחה שאולי אפילו להיפך. בסופו של יום, כולם מסכימים שיש דברים יותר חשובים מכדורגל. לכל הפחות, כמעט כולם.

"אחת השחקניות שלי עובדת בתפקיד רציני ואימא בבית, כותבת לי שהייתי העוגן שלה, שהיא נהנתה. אכפת לי מהשאר? בנות בגיל של הבן שלי. אני אהפוך עולם עבור השחקניות שלי. שחקנית שפחדה לאבד את התשוקה למשחק אמרה לי שהחזרתי לה את החיים. זה כיף. אבל זה קשה. אימנתי גברים, בנים, ילדים. נשים זה קשה. כשגבר רב באימון הוא מקלל, נכנס למקלחת וזהו, זה נגמר. מאחוריו. אצל נשים צריך שלושה אימונים כדי לטפל בדבר כזה. זה עובר לוואטסאפ. 'למה לא מסרת לי? למה פה, למה שם?'. שלושה אימונים. כשאני אומר להן את זה, הן צוחקות. הן מבינות שיש כאן בעיה".

ואולי הבעיה היא שהתרגלנו רק למשהו אחד?

"זה לא צחוק, בשנייה וחצי הכל יכול להתפרק, רק בגלל מערכת יחסים עכורה. צריך להיות עם יד על הדופק. כשבנות רבות הן לא באות אחר כך לאימונים בגלל זה. גבר, בכבוד שלו, הוא יבוא. אישה, בכבוד שלה היא לא תבוא. אחר כך כשאני רוצה ללבן את העניינים היא תגיד 'רוצה לדבר איתי? אתה יודע איפה אני גרה'. היא רבה עם שחקנית אחרת, וזה מרגיש כאילו היא רבה איתי. שחקנית מאחרת כי היא מניקה, אני בונה על בלמת שאחרי שלושה חודשים אומרת לי 'אריאל ,יש לי משהו משמח לספר לך – אני בהריון'. באסיפה ביקשתי לתאם איתי הריונות, הן נקרעו מצחוק. אבל הקושי הזה גם מייצר אנרגיה חיובית, שמחה בקבוצה. וכדורגל, הכי חשוב כדורגל. תחבר הכל ותבין את המשמעות".