מחאת הרופאים המתמחים, שהחלה לפני למעלה מעשור, היא בושה וחרפה וביזיון לכל הממשלות, ובעיקר היא זלזול מופגן של השלטון המרכזי באזרחיו. המתמחים זועקים מעל כל במה אפשרית שהם לא מוכנים לעבוד 26 שעות ברציפות כשהם עוסקים בדבר הכי חשוב לכולנו – הבריאות והחיים של כל אחד מאיתנו ומהיקרים לנו.

מי מאיתנו היה מוכן שרופא מתמחה יטפל בו או באהוביו בשעה ה-26 של התורנות שלו או שלה, כשהם בקושי עומדים על הרגליים והיכולות שלהם וכושר השיפוט שלהם אינו במיטבו? מי מאיתנו היה מוכן לעלות על מטוס שהטייס לא ישן 26 שעות?

במדינה שפויה ונורמלית המחאה הזאת הייתה צריכה לצמוח מהאזרחים בעד המתמחים ונגד הממשלה. כל מהותה של מדינה היא שמירה על ביטחונם ובריאותם של אזרחיה, ודומה שלאחרונה ביטחון הפנים של התושבים, קרי המשטרה, לוקה בחסר בדומה לקיומה של מערכת בריאות מבוססת וחזקה, ועוד לא אמרנו מילה על המחסור הקבוע של משאבים שעליו קובלים רופאים זה עשרות שנים.

המתמחים אינם מבקשים חלילה לעבוד 8 שעות וללכת הביתה. הם דורשים לקצר את המשמרות ל-18 שעות. מי מאיתנו היה מוכן לעבוד 18 שעות במשמרת שבהן הוא נדרש להיות הכי חד ועירני כי כל טעות שלו עלולה לעלות בחיי אדם? האחריות המוטלת עליהם היא עצומה. רופא חשוב בעיניי יותר מאסטרונאוט והוא עושה מלאכת קודש.

ברוב מדינות אירופה והמערב תורנויות של רופאים מתמחים עומדות על 12 עד 14 שעות, והתמורה אצלן היא גם גבוהה משמעותית מאשר אצלנו. מחקרים הראו שמתמחים או רופאים בכלל ללא שינה מתפקדים כמו אדם שיכור, שלא להזכיר שהם גם נוהגים הביתה אחרי משמרת כזאת שזו בהגדרה רשלנות של ממש.

מזעזע לחשוב שבשנות ה-80 משמרות המתמחים היו של 36 שעות! אבל מאז עברו 40 שנים והכוונה היא להשתפר ולא ללכת אחורה.

המתמחים הגיעו לקצה והם מאיימים בהתפטרות המונית אם לא יקצרו להם את התורניות ל-18 שעות. וכל זה קורה שגם כך בתי החולים בעומסים מתמשכים המביאים את כוח האדם הרפואי לקצה גבול היכולת האנושית שלהם בעיקר בגלל המאבק והגבורה שהם מגלים מאז פרצה הקורונה לחיינו.

צריך לקצר את התורנויות ולתגמל את הצוותים הרפואיים.