בית ספר בקרבת הבית יכול להעלות את ערך הנכס, אך גם לשבש מאוד את חיי השכנים • תושבי מודיעין שמתגוררים ליד מוסדות חינוך מספרים על "מחששות" בחדרי המדרגות, זוגות שהופכים את החנייה למקום מפגש רומנטי, פקקי תנועה בבוקר וגם טקסים שמשאירים בחצר שאריות של קמח ומים
כל מי שמתגורר בבניין דירות מכיר את המציאות בה העובדה שיש לך שכנים רבים וקרובים, היא לא תמיד קלה. אבל מה עושים מי שהשכנים הקרובים שלהם הם בתי ספר?
כצפוי, מדובר במציאות לא קלה. נכון שכל מי שרוכש דירה יודע היטב מה נמצא לידה (וגם מה ייבנה בה בעתיד, במקרה של מודיעין בה תושבים רבים נכנסו לשכונות "באיכלוס"). השאלה היא איך זה נראה במציאות ועד כמה החסרונות של השכן – בית הספר – עולים על הייתרונות.
שוחחנו עם תושבי מודיעין שמתגוררים בצמידות לבתי ספר ואלה מספרים כי אף על פי שידעו מי יהיו שכניהם, השכנות לבתי הספר גדושי הילדים היא לא תמיד קלה. חלקם מתמודדים עם מטרדי רעש או וונדליזם, אחרים עם פקקים אימתניים בשעות הבוקר ויש גם מי שמצא זוגות צעירים שחיפשו פרטיות דווקא בחנייה שלו…
כך למשל קרה לתושבי אחד הבניינים השכנים לתיכון עירוני ה', ברחוב אבני החושן בעיר. ז', אחת השכנות, מספרת: "מאז שפתחו כאן את התיכון יש לא מעט הפרעות. המעשנים מבין התלמידים בתיכון כנראה מחפשים מקום בו לא יבחינו בהם ונכנסים לעשן אצלנו בחצר. בסך הכל הם חבר'ה נחמדים שלא ממש מטרידים אותנו, חוץ מהעובדה שהם תמיד זורקים את בדלי הסיגריות על המדרכה או בין הצמחייה. לאחרונה התחילה אבל תופעה חדשה שכבר פחות נעימה לשכנים. יום אחד גילינו שבכניסה הפנימית לבניין מישהו שפך קמח וזרק ביצים והבנו שזה מין משהו שהנערים עושים אחד לשני. לא בדיוק יודעת למה, איזה טקס ליום הולדת או משהו, אבל זה היה קטסטרופה".
עוד בית דירות שהחצר שלו הפכה ל"מחששה" עבור התלמידים שוכן בסמוך לתיכון עירוני ד'. אסתר קלאוס, המתגוררת בבניין, מספרת: "תשמע, אני לא באמת מתלוננת כי כאשר קניתי את הדירה ידעתי שיקום פה תיכון. חוץ מזה שגם אני הייתי נערה וביליתי את זמני במחששות עם החברים שלי. החבר'ה מהתיכון כנראה לא יכולים לעשן בתוך בית הספר אז הם יוצאים החוצה, לא יודעת איך. יש זמנים קבועים ביום שבחצר שלנו יש כמה נערים ונערות שמעשנים. בהתחלה זה לא ממש הפריע לי, כך שרק ביקשתי מהם לזרוק את הבדלים לפח ולא על הרצפה והם באמת הקשיבו לי רוב הזמן. בתקופה האחרונה, מאז שיש לי תינוקת שבקושי ישנה ומתעוררת מכל דבר, הנוכחות של התיכוניסטים והרעש שהם עושים קצת פחות נעימה לי. אבל לא נורא. גם ככה עוד הם יוצאים לחופשת פסח ולא הרבה אחר כך כבר תגמר שנת הלימודים".
רבים מתושבי העיר המתגוררים בסמוך לבתי הספר גילו שעם גדילת העיר ומספר התושבים בה, ובהתאם מספר הילדים בבתי הספר, נוצרו להם בעיות תחבורתיות להן לא ציפו. כך למשל במקרה של אפרת חצבאני, המתגוררת ברחוב אייר בשכונת הכרמים, ממש בסמוך לבית הספר של קהילת יזמ"ה בעיר.
"זה נכון שידעתי שיהיה בית ספר מול הבית שלי כשקניתי את הדירה, אבל לא ידעתי שהרחובות פה יהיו צרים וייקח לי עשרים דקות כל בוקר להגיע מהבית רק ליציאה מהעיר", היא אומרת. "באמת, זה מצב מגוחך. כאילו אנחנו גרים בתל אביב או משהו. כולה מודיעין, למה יש לנו כאלה פקקים בבוקר, בגלל שמישהו לא תכנן את הרחובות וצירי התנועה כמו שצריך? כל בוקר, עם הלחץ של לקחת את הילדים למסגרות ולהגיע בזמן לעבודה אני מוצאת את עצמי עומדת בפקקים ברחוב שלנו ובכל הסביבה. זה קצת אבסורדי שבעיר קטנה כמו מודיעין יהיו פקקים כאלו בתוך השכונות. מה גם שנראה כאילו הפקקים האלה רק הולכים ומחמירים".
אותה בעיית עומס תנועה ליד בתי הספר, למרות פרוייקטים כמו "נשק וסע" שמנסים לסייע להורים "לפרוק" את הילדים במוסדות החינוך ביתר יעילות ומהירות, מוכרים לכל תושבי העיר. אסף דבורי, המתגורר ברחוב אליהו הנביא בעיר, בצמוד לבית הספר היסודי אסיף, מספר כי מדובר בבעייה רחבה יותר מסתם פקק: "אני חייב להגיד לך שבאמת שאני לא מהאנשים האלה שמתלוננים על כל שטות וחושבים שהעירייה חייבת להם משהו, אבל יש בעייה עם הכניסות לבתי הספר היסודיים בשעות הבוקר והבעייה היא בעיקר בחוסר האכיפה של חוקי התנועה מצד משטרת מודיעין. בכל בוקר אני יכול לספור לפחות עשר עבירות תנועה שאנשים עושים, שחלקן ממש מסכנות חיים. אנשים עומדים וחונים איפה שבא להם, אפילו במקומות בהם הם מסתירים את מעבר החצייה ומסכנים את הולכי הרגל, וכל זה רק בגלל שהם 'ממהרים' מדי בשביל לנסוע עוד חמישים מטר ולהחנות כמו בני אדם. פעם אחת ניסיתי להעיר לאחד האבות שפשוט שם את הג'יפ שלו על המדרכה והכריח את הילדים שהולכים עליה לרדת לכביש. אבל אחרי שזה כמעט התפתח לקטטה וויתרתי על הניסיון לחנך אנשים. הפיתרון לזה מאוד פשוט – אכיפה. לא ברור לי למה העירייה והמשטרה מתייחסות לזה בכזו סלחנות".
לעומת הבעיות איתן מתמודד אסף דבורי יש גם מי שנתקל בתופעות "מעניינות" יותר. כך למשל ג', המתגוררת בצמוד לתיכון עירוני ב', שגילתה שהחנייה הפרטית שלה משמשת גם לצרכים שגרתיים פחות. "עברתי לדירה הזו לפני שלוש שנים ובהתחלה לא חשבתי שלגור ליד תיכון זה יהיה בעייתי. אז יש קצת רעש והחבר'ה בגיל הזה קולניים, אבל זה לא נורא. בזמן האחרון אבל גיליתי שהחבר'ה האלה הבינו שהחנייה שלי מאפשרת להם פרטיות כי אף אחד לא רואה אותם מהרחוב והזוגות מביניהם התחילו להגיע לכאן כדי להתמזמז במקום להיות בשיעור".
מה רע?
"ראיתי אותם כבר כמה פעמים והאמת שזה קצת הצחיק אותי בהתחלה, עד שיום אחד נשארתי בבית עם הילדה הקטנה שלי שהייתה חולה. אני בישלתי במטבח והיא כנראה הסתכלה מהחלון בחדר שלה שצופה לחנייה ופתאום היא באה ושואלת אותי למה יש אנשים מתנשקים אצלנו בחנייה. כשסיימתי לצחוק ירדתי למטה וביקשתי מהם לחפש מקום פרטי אחר. הם היו נבוכים יותר ממני ועד היום זה נשאר כבדיחה אצלנו בבית, שאנחנו יכולים לעשות כסף ולהשכיר לתיכוניסטים את החנייה שלנו..".
