אין לי אלא לתת לעיר ציון גבוה במיוחד בכל הקשור לחלוקת המשאבים ורוח ה(אין) בזבזנות
ריטואל עונתי קבוע בחייו של כל עורך מגיע בתקופה זו שלפני יום העצמאות, כאשר רשימת האמנים שנבחרו לבדר את ההמונים בכיכרות משוגרת למערכת. זה האות לפתיחת ה"בליץ" הקלישאתי, המאפשר לעיתונאים כאלה ואחרים להתחזות לאבירי צדק ומינהל תקין ולהתגולל על הרשות ש"שפכה" כל כך הרבה כסף על "עשרים דקות של אייל גולן".
בחיים אין שחור ולבן ולפעמים ההתגוללות הזו מוצדקת. במיוחד כאשר מדובר ברשויות עניות, שמתקיימות בזכות תמיכה ממשלתית ואינן מצליחות להחזיק את עצמן ממיסים עירוניים. כשמגיע יום העצמאות ורשות כזו מזמינה את עומר אדם לעשרים דקות שעולות רבע מיליון שקל, עולה טעמו החמוץ של הביטוי "לחם ושעשועים". החטא הוא משולש: גם לקחתם כסף שאינו שלכם (המדינה זה אני, תושב העיר השכנה שמשלם את מיסיו), גם הוצאתם אותו על בידור במקום על דברים חשובים, וגם העשרתם את קופתו של מי שכבר מרוויח יותר מכולנו. כך בדיוק נראית ברית טמאה בין אליטות זמניות (ראש הרשות ואמן הפופ התורן).
בראייה מרחבית כזו, ולאחר שנים לא מעטות של השקפה על מה שקורה במודיעין, אין לי אלא לתת לעיר ציון גבוה במיוחד בכל הקשור לחלוקת המשאבים ורוח ה(אין) בזבזנות. המופעים כאן הם כמעט תמיד של אמני מיינסטרים אבל לא של "חזירים" מהשורה הראשונה. החלוקה תמיד מאוזנת בין שכונות העיר ושכבות האוכלוסיה והגיל, ובעיקר רואים כאן על הבמות אמנים ש"יום העצמאות" מבחינתם הוא פרנסה הוגנת ולא מי שבא "לעשות מכה".
יש עוד עיר שנוהגת לפי הסטנדרטים האלה ושמה תל אביב. כמו אחותה הגדולה והיצרנית השוכנת לחוף הים, גם מודיעין היא הפנים האחראיות של ישראל. ולכן מגיע לתושביה לשמוח ללא נקיפות מצפון.
