שי-שי ברואריס-וייס בן ה-14 ממודיעין נולד כילדה, ונמצא כעת בעיצומו של תהליך מורכב לשינוי מינו • בשיחה איתו ועם אימו הם מספרים על הדרך בה קיבלו את השוני, ההתמודדות עם התגובות והפעילות האקטיביסטית של שניהם לשינוי המצב בשטח

לפני ואחרי (צילום: פרטי)

רגע אחד בודד, שגרתי למדי, מדגים באופן הברור ביותר את מורכבות חייו של שי-שי ברואריס-וייס בן ה-14 ממודיעין. רגע שהתרחש דווקא בשירותים. 

אימו של שי-שי, רוזיטה, מספרת: "היינו בפארק המים החדש במודיעין כשנפתח. שי-שי שאל את האישה בקבלה אם יש שירותים ללא מגדר, הרי זה עלול להיות בעייתי לא ללכת לשירותים למשך זמן ממושך. היא הייתה נבוכה ולא ידעה מה לענות. אני לא מאשימה אותה. היא הפנתה אותו לשירותי הנכים, אבל זה לא נעים כי אתה תופס מקום של נכה ושי-שי גם לא נכה. אנשים מתייחסים לנושא בקלות דעת, אבל זו בעיה קשה מאוד".

אם עוד לא הבנתם מדוע נתקל שי בדילמה בבואו אל חדר השירותים, כאן המקום לספר כי שי-שי נולד כבת ונמצא כעת בעיצומו של תהליך לשינוי מינו. תפסנו השבוע את שי-שי ואימו רוזיטה לשיחה על התהליך המורכב, השוני מילדים אחרים והתגובות שהם מקבלים.

כבר מגיל שלוש

את התחושה הראשונית שמשהו שונה בבת שלהם החלו הוריו של שי-שי לחוש כבר כשהיה בן שלוש, גם אם לא ידעו עדיין מאיפה מגיעה התחושה הזאת.

""זה לא רק להתלבש כמו בן ולשחק עם הבנים, זה גם משחקי הדמיון", מספרת רוזיטה. "הייתה לו דמות קבועה בשם ירון, שהייתה האח הגדול עבורו. כבר שם זה התחיל. לא ידענו איך לקרוא לזה, אבל בוא נאמר שלא היינו מופתעים כששי-שי יצא עם זה החוצה".

באותם ימים השוני בו חשו הוריו של שי-שי לא השפיע עליו חברתית. "זה כן הפריע לגננת בגן, אבל לילדים זה לא הפריע אף פעם. עבור ילדים בגיל הזה זה פחות משמעותי, כי הם לא שיפוטיים".

שי-שי: "לא יודע אם הרגשתי בן לכל דבר, אבל כן הרגשתי כבן באיזושהי דרך. לא הגדרתי את עצמי מגדרית, גם לא ידעתי מה זה טרנס. היום אני אומר שאני טרנס. זה מקל עליי שיש הגדרה".

עם השנים והתחדדות השוני בין שי לשאר בנות גילו, החלו להגיע גם תגובות אחרות. "אין ספק שמדובר במאבק יומיומי", מספרת רוזיטה. "למשל, הערה שנזרקה בשיעור של אחותו הקטנה של שי-שי, שהיא בת 11. לפעמים אני מתעצבנת, אם זה ממש מרגיז, אבל הרבה פחות מפעם. לרוב זה נעשה מתוך חוסר מודעות של אנשים, ואז כשמסבים את תשומת ליבם זה ישר משתנה".

רוזיטה מספרת על חוסר המודעות המייצר לעיתים תגובות לא מכילות, אבל גם גילויי הומופוביה לא חסרים במודיעין. "תלינו דגל גאווה מהדירה שלנו בשבוע הגאווה בשנה שעברה, ומישהו פשוט תלש את הדגל. ממש צריך לעלות על סולם ולהוריד, וגם חתך את האזיקונים. אח"כ גילינו את הדגל בפח האשפה, זה כבר מראה שיש פה התנגדות. בנוסף, יש גם הרבה אנשים שאומרים שזה הכל בגלל שטיפת מוח שלנו. הם אומרים: "אתם דחפתם אותו לזה. אם לא הייתם מדברים איתו ולא מקבלים אותו, אז הוא לא היה עושה את זה".

למרות זאת, רוזיטה ומשפחתה לא נותנים לאירועים האלה להסיט אותם מהמטרה: "בסך הכל הסביבה במודיעין היא תומכת. מבחינתנו הכי חשוב היה לשים את הכל על השולחן מההתחלה. שלא יהיה פה ספק, שאמירה שלילית בקשר ללהט"ב לא תהיה פה. אם זה בעבודה שלי, אם זה בבית מול הדיירים האחרים בבניין ואם זה לגבי כל מי שמגיע אלינו הביתה. הכי חשוב שפה זה לא יתקבל, וזה מונע הרבה אי נעימויות. בכלל, שי-שי הוא מאוד חמוד כאדם. ברגע שמכירים אותו אז מחבבים אותו ישר, ואז כשאתה אומר שהוא טרנס כבר יש פחות התנגדות".

וספקות והתחבטויות לא היו לכם בכלל?

"זה מי שאנחנו, לי זה נראה טריוויאלי כי הורה אוהב את הילדים שלו. נראה לי מוזר כשהורה לא מקבל את הילד שלו. הרי למה להתנהג ככה אם אתה אוהב את הילד שלך? תמיד ידענו שיש משהו, אבל חיכינו שזה יבוא ממנו. זה שלו, זה המאבק של שי-שי. אני יכולה להחזיק לו את היד, אבל זה שלו".

תהליך מורכב, ועוד בגיל ההתבגרות

תהליך שינוי מין הינו מורכב ביותר כידוע, הן מבחינה רפואית ובריאותית והן מהבחינה הנפשית. את התהליך מבצע שי כשהוא מלווה בטיפול פסיכולוגי.

"הטיפול הנוכחי אצל הפסיכולוג מאוד תורם לי", הוא מספר. "גם כשעליתי לאחרונה לחטיבת ביניים הרגשתי יותר טוב. זו התחלה חדשה, נקייה מכל מה שחשבו או ידעו עליי. אז יכולתי לעשות מה שבא לי ויש תחושה כללית שמקבלים אותי. לפעמים אני מרגיש יותר בוגר ולפעמים בן 14 רגיל".

רוזיטה: "יש שיפור בולט מאז שהתחיל הטיפול, אחרי הכל הוא נער בגיל ההתבגרות. היו לו התפרצויות עצבים שהוא לא יכל להכיל, בכי, חרדות. אני לא הסכמתי שיעבור טיפול הורמונלי ללא טיפול פסיכולוגי. "יש פה תהליך מסודר עם פסיכולוג ופסיכיאטר, במקביל לכך שהוא לוקח הורמונים, כדי לראות איך כל זה משפיע על הגוף ומעצב אותו".

איך נראית התחושה של ילד שמרגיש שהוא לא מחובר לזהות המגדרית שלו?

"כשאין התאמה בין מה שאתה מרגיש לבין הגוף שלך, זה עלול ליצור סוג של דיכאון, כי אתה מרגיש שאתה נמצא בגוף שלא שייך לך. בשפה המקצועית קוראים לזה דיספוריה. זה נחשב מצב נפשי שדורש טיפול. להרבה טרנסים יש ממש שנאה כלפי הגוף שלהם, וזה מגיע עד למצב שהם מוכנים לכרות איבר ממנו".

הטיפולים הנפשיים וההורמונליים גובים גם מחיר כלכלי ממשפחת ברואריס-וייס. "כמעט הכל ממומן מכיסנו הפרטי, למעט הפסיכיאטר שהוא דרך קופת החולים. במעבר מגבר לאישה והפוך הטיפול ההורמונלי פוגע פריון, כך שעושים מה שנקרא שימור פריון. מדובר על הוצאה של 200 אלף שקל, כשאחרי חמש שנים צריך לחזור על התהליך".

לא נשאר בבית

כאמור, שי-שי הוא רק בן 14, אבל זה לא עוצר אותו להשתתפות בפעילות פוליטית, בין השאר בוועדה לשינוי חברתי ומגזרי של עיריית מודיעין. אל הוועדה הגיע שי לאחר מפגש עם חברת המועצה עדי מן במהלך מערכת הבחירות המקומית בשנת 2018.

”אני מנסה להעלות את המודעות לקהילה הטרנסג'נדרית", הוא מספר. "אני מעביר הסברים על הקהילה ובעיות שאנו מתמודדים איתן, כאלו שאנשים לא מודעים אליהן. מאוד מחזקת אותי הפעילות בוועדה. גם העובדה שבבית הספר שלי יש לי שני חברים טרנסג'נדרים נוספים, מקילה עליי באופן משמעותי ועוזרת לפתיחות והבנה של הנושא".

בנוסף לפעילותו בוועדת המועצה משתתף שי גם בפעילויות של המרכזים לנוער גאה שמפעילה העירייה – איגי (ארגון נוער גאה) וקפה מודי שמופעל בידי בני הנוער המקומיים ומשפחותיהם, ארגון המשפחות הגאות וארגון תהל"ה המסייעת להורים לילדים להט"בים.

"מאז שהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי לא מתאפשר לי להגיע לקפה מודי, כי שעות הפעילות בקפה חופפות לשעות הטיפול, אבל אני מזמין את שאר בני הנוער מהקהילה הלהט”בית להגיע. כיף שם וזה מקום שעוזר לך לקבל את עצמך. פוגשים אנשים כמוך מהעיר ואפשר להזדהות אחד עם השני".

בבית משפחת ברואריס-וויס לא רק שי פעיל חברתית, אלא גם אימו. רוזיטה חברת ב"ברית הלביאות" – קבוצת משפחות ולילדים ונוער טרנסג'נדרים מרחבי הארץ, הפעילה בשני מישורים עיקריים: פעילות חברתית-קהילתית במטרה ליצור מרחב בטוח עבור הילדים, ופעילות לקידום זכויותיהם.

רוזיטה: “יש פה אקטיביזם. למשל, הפעילות בקבוצה נלחמות מול קופות החולים לקבל טפסי 17, לקבל הכרה. הן הקימו ועדה בכנסת עם איציק שמולי, כשמדובר בעיקר בפעילות שטח".