בגיל 33, אחרי שמונה קבוצות ואינסוף נקודות, ריבאונדים ועוד סטטיסטיקות שכבר אי אפשר לספור, יוני ניר עדיין לא מדבר על תליית הנעליים • בשיחה עם כתבנו הוא פותח את הלב על הפועל ר"ג-גבעתיים שהפנתה לו עורף • מסביר מדוע בשלב זה האופציה של חזרה למכבי מכבים אינה על הפרק • וגם מציג לגאווה את דור ההמשך
אחרי 11 קבוצות ב-12 שנה, קל להתבלבל. פתאום היריב הוא חבר לקבוצה והמאמן אקס מיתולוגי. כדי להבין למי למסור, צריך זיכרון 5 ג'יגה, כשיורדים לספסל, צריך לעשות אנ-דן-דינו. מה עלה בגורלו של הסמל? איש לא יודע. נהגו להאשים שחקנים בחמדנות, אבל המועדונים שהקיאו אותם מקוששים אוהדים. לאן יישא הילד עיניים? כל גיבור 2.04, כדי לבקש חתימה צריך להיות ג'ירפה. היום הכי בטוח זה האפסנאי, כשהכל יקרוס, בין הבלטות תציץ ערימה של בגדים עם ריח נהדר. בכדורסל זה אפילו יותר גרוע. בין חוק רוסי לחוק השבות, אין ברירה אלא להיוועץ במשפטן. אבל חוזה שנחתם, כמו נחתם על ארטיק קרח.
יוני ניר עבר מספיק קבוצות כדי לדעת באיזו תחנה הוא רוצה לרדת. כשהוא בחר בהפועל רמת גן הוא חשב שזה יהיה אחרת. הרי כך הבטיחו לו. הלעיטו אותו במילים כמו דרך, אמרו לו שאצלם זה אחרת. סיפרו לו שזאת לא קבוצת כדורסל, זאת משפחה. אבל המשפחה הכי קרובה למשפחת הכדורסל, זאת כנראה משפחת אדאמס. יוני לא פראייר, הוא היה מספיק סבלני כדי להקשיב לארז אדלשטיין נושא נאום, ומספיק חזק כדי לעמוד לשחורציאניטיס בדרך. בביוגרפיה שהוא יכתוב יום אחד יהיו אנקדוטות משעשעות מהנסיעות שלו לקריית גת, עם מאיר טפירו. ועדיין, למרות הזהירות שנקט, הוא באמת האמין שהפעם זה יהיה אחרת. אבל הקיץ מאחורינו, ויוני שוב על האוטובוס. תחנה הבאה – מכבי עירוני רמת גן. מרחק הליכה. אבל איזו הליכה, כבר היו לו טיסות קצרות יותר.
"בכדורסל אי אפשר לדעת כלום", הוא אומר. "הייתי זהיר, מהניסיון שלי בכדורסל הישראלי, אבל דווקא האמנתי שזה יסתדר, הפועל רמת גן הייתה הבית שלי בשלוש השנים האחרונות. אני לא בדיוק יודע מה קרה. בקבוצה החליטו שהגיע הזמן להיפרד".
אז עברת את הכביש ליריבה העירונית?
"נגיד את זה אחרת: הפועל רמת גן העבירה אותי את הכביש ליריבה העירונית. חשבתי שדברים ייראו אחרת, אנשים התגאו שם 'אנחנו משהו מיוחד', אבל מסתבר שכולם אותו דבר. ברגע שדברים לא הלכו לפי הרצון שלהם, אין דין ואין דיין. כל אחד עושה מה שטוב לו, אם צריך נעביר את הקפטן ליריבה העירונית. ברגע שזה קצת לא מתאים, מעבירים. ליריבה העירונית".
האמנת שתמצא את עצמך בליגה הארצית?
"לא תכננתי לשחק בליגה הארצית, בכלל לא. אם היו אומרים לי בתחילת הקיץ שזה לא מסתדר, הייתי בודק אופציות בליגת העל. מצב הגבוהים בישראל לא מזהיר, בלשון המעטה. אני מאמין שהיו עלי קופצים. הודיעו לי מאד מאוחר, אשתי יום למחרת כבר בחדר לידה, והילד הגדול נכנס לגן חדש, ואני צריך לקחת החלטה. לא הסכמתי להיפגע כלכלית, עירוני ר"ג הסכימה לקחת את החוזה במלואו, בסופו של דבר הלכתי למקום שחשבתי שיהיה לי בו הכי טוב בתנאים שנוצרו".
איך אתה מסכם את התקופה שלך בהפועל רמת גן?
"היו לי שלוש שנים נהדרות בהפועל, בגלל זה צרם לי שככה זה נגמר. הבאנו את הפועל רמת גן-גבעתיים למקומות שלא הכירו בקבוצה לפני, בתקופה שהגעתי למועדון הוא היה במקום אחר, מבחינת המעמד, השם, עכשיו כשאני עוזב, במבט לאחור, אפשר לראות את ההתקדמות שהוא עשה, עשרה צעדים קדימה. גם אם העונה האחרונה הייתה פחות מוצלחת מבחינה מקצועית, היום כולם יודעים מי זאת הפועל רמת גן, כולם מכירים את המועדון. אני חושב שיש לי חלק מאד גדול בתהליך שהקבוצה עברה. בצד המקצועי, כמובן. חבל לי שזה נגמר ככה, חשבתי שאני אסיים שם את הקריירה, אבל שוב, המועדון רצה אחרת".
אם כבר באת לארצית, למה לא למכבי מכבים?
"מבחינה כלכלית, המשכורת שאני מקבל זה לא משהו שאף קבוצה אחרת בליגה הארצית יכולה לעמוד בו, לפחות במחוז הדרומי. אבל יותר מזה, אני לא באתי לליגה הארצית כי רציתי. ואם כבר ליגה ארצית, אז לקבוצה שיש לה שאיפות ומטרות, לקחת אליפות, להילחם על עליית ליגה. אני לא באתי לליגה ארצית כדי לגמור את הקריירה או להוריד הילוך. זה מכורח הנסיבות, שיכולות לקרות בענף הכדורסל, אם כבר ארצית, אז להילחם על תארים. שנה הבאה אני אעשה חושבים מחדש".
ואיך אתה מתכונן למפגש מול קבוצת נעוריך?
"זה יהיה מרגש, בטוח. אני הולך לשחק בבית ספר שבו למדתי, גדלתי, מול המועדון שהתחלתי בו, זה יהיה כיף, מרגש מאד, חוויה. אבוא להתארח ברעות, בסוף המשחק אני אלך הביתה, לאכול ארוחת ערב אצל ההורים, ממש כמו בימים שהייתי ילד".
אז עוד יש סיכוי לסיבוב פרידה במכבי מכבים?
"סיבוב פרידה במכבי מכבים יום אחד זה משהו שאני לא פוסל, הכל יכול להיות. אבל אני כרגע לא במצב של סיבובי פרידה. כשאני אהיה במצב של סיבובי פרידה, נחשוב על איפה נעשה את סיבובי הפרידה".
יוני ניר כבר בן 33, או רק בן 33, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. פעם בגיל 29 היית מסכם קריירה, היום בגיל 30 השיא עוד לפניך. מסי בן 32, רונאלדו בן 33, לברון ג'יימס בן 35, קווין דוראנט בן 31, חתם על חוזה מקס, והוא יחזור לשחק רק בגיל 32. ועדיין לא דיברנו על רוג'ר. 12 קבוצות עבר יוני בקריירה, יש לו זמן לעוד שמונה קבוצות לפחות. מה שקורה מחוץ למגרש, נשאר מחוץ למגרש, אבל עם שני ילדים בסל, הוא עדיין לא סוגר אפילו חמישייה, אז מה יהיה עם מחליפים?
"בגילי אני לא מחפש לעשות עוד תחנה בקריירה, אלא משהו יותר מעניין, עם אופק, עם חזון, להיות חלק מפרויקט גדול. עוד קבוצה בליגה הלאומית, או בליגת העל, זה משהו שפחות מרגש אותי, היה לי מזה. אבל אם יש משהו שהוא גדול, משהו שאפתני, אני מאמין שבמבט לאחור, זה יהיה גם משהו שאני אזכור".
אבל דיבורים על חזון כבר שמעת לא פעם…
"היה פיצול בהנהלה של הפועל רמת גן, חלק הגיעו לעירוני רמת גן, אז היה לי קל להגיע למקום שאני מכיר, עם אנשים שאני מכיר וסומך עליהם. הביאו את אורי קוקיה כמאמן, אין מאמנים כמו אורי בליגה הארצית, חלילה לא לפגוע באף אחד, אבל ברמת הידע והכדורסל שיש לו, עם הניסיון שיש לו, אני בספק אם יש מאמנים כאלה בליגה הלאומית. מהבחינה הזאת, ומהבחינה של הכדורסל, עם הנהלה שאני סומך עליה, זה בדיוק מה ששחקן מחפש. מעבר לזה עיריית רמת החליטה שהיא רוצה להחזיר את הקבוצה הזאת לליגת העל תוך ארבע שנים וזה מה שעניין אותי".
גם עיריית מודיעין החליטה להביא את עירוני מודיעין לליגה בכירה והיא כבר שמונה שנים בליגה ב'…
"אני מאמין, בן אדם וספורטאי, צריך להיות איפה שרוצים אותו, ולא איפה שלא רוצים אותו. הלכתי בסופו של דבר למקום שהכי רצה אותי, שהיה מוכן לעשות הכל כדי שאני אגיע, ושיש לו על מה לשחק. הצטערתי בהתחלה שזה לא בהפועל רמת גן, אבל בסדר, הכל לטובה".
דור ההמשך כבר זורק או שהוא מעדיף, רחמנא ליצלן, לבעוט?
"הבכור שלי בן שלוש, נראה כמו בן שש ומתאמן כאילו הוא בנערים. הוא נולד לתוך הכדורסל, זה מה שאבא שלו עושה, זה מה שהוא חווה בבית, אבא במשחק, אבא באימון, אז הוא רוצה לשחק עם אבא ולראות את אבא במגרש, הוא לא משאיר לי ברירה מהבחינה הזאת. אני אשמח שהוא יעשה מה שטוב לו, כדורסל או לא כדורסל, אבל אני כן מאמין שספורט, כל ספורט, מעבר לפרנסה או מקצוע, מקצועני או חובבני, ילדים או בוגרים, זה מסגרת, ערכים, בריאות. זאת דרך חיים".
