כוהנת הכושר המקומית, דליה קולדהם, חובקת ספר בכורה בו היא פורשת את תפישת העולם שלה על ספורט והחיים, ומה שביניהם
(צילום: פרטי)
דליה קולדהם, כוהנת הכושר המקומית, חובקת ספר בכורה, עב כרס כאילו לא היה בשיעור אחד. אבל החדווה שבה היא מדברת על ריצת חתחתים בעלייה של תשעים מעלות, מזכירה את האושר שבו שח אייל שני כשהוא נדרש לעגבנייה. פתאום זאת לא ריצת חתחתים בעלייה של תשעים מעלות, אלא מסע הארה על הקשת בענן בדרך להגשמת הייעוד של נעלי הריצה שקנית במבצע 1 פלוס 1. והרוח לא מפריעה, חלילה. להיפך, היא מפריחה חלומות לכל עבר ומעוררת באחרים השראה. מה גם שתאוריית הקוונטים עלולה לאשש זאת. כי אם לשרדינגר היה כלב, ליותר אנשים היה אכפת מה עלה בגורלו.
"זה ספר שהוא ריצה למרחקים ארוכים. לפני שש שנים הבן שלי, ג'ואל, שהיה מאמן איתי, אמר לי: "אימא, יש לך שיטה, והיא עובדת. אנשים שעושים את התכנית שלך מצליחים". זה חמשת הממים שהופכים הכל לאפשרי, הבסיס של השיטה שלי: מאמן, משאלה – ספורטיבית, מוגדרת בזמן ומקום, מחויבות – למאמן, לתכנית, למילה שלך עצמך, משמעת ומשמעות".
נשמע פשוט.
"ג'ואל ביקש ממני עצה פעם. הוא אמר לי שהוא צריך לסיים לעבוד על תוכנה, שתעבוד יותר מהר. אמרתי לו, קח מאמן, קואצ'ר, אל תעשה את זה לבד. המפגש עם עוד בן אדם מתניע. אתה שם משאלה, יש דד ליין, מחויבות ומשמעת כמובן, ומשמעות. אם התוכנה תעבוד מהר יותר, אנשים יוכלו להקים אתר בקלות רבה יותר, גברת לוין תוכל למכור עוגות באינטרנט בתקופת הקורונה ולהתפרנס בכבוד".
והוא לקח מאמן?
"למה קואצ'ר? קואצ' = מאמן. זה תואר שלקוח מעולם הספורט. שאלו חיילים שסיימו עכשיו קורס טיס, "מי הכי השפיע עליכם?" הרבה מהם דיברו על מאמני ספורט. מהכדורגל, מהכדורסל, מהג'ודו. כי זה מאמן, מעורר השראה, מלווה, מדריך, מלטף, מדרבן, מישהו שמכיר אותך יותר טוב מבן זוג. הוא יודע אותך. מאמן יודע אדם".
אז אם אני קורא את הספר אני יכול לוותר על מאמן?
"גם מאמן צריך מאמן. זה ספר כדי לצאת לדרך, להדליק את הניצוץ, לעורר השראה. שאנשים יפסיקו לשאול מה צריך לעשות, שיהיה להם רעיון מה צריך לעשות. כמו זרע שנשתל, והוא יגדל. בגלל זה לא הוצאתי ספר קטן וסגפני, "תעשה ככה, תעשה ככה, לקום ולעשות ויאללה". לא, זה קשור לטבע, לטעמים, לריחות, לרוץ ולרכב, ולקטוף תותים ולשתות יין על הר בזריחה. יש בו תובנות וצבעים ומתכונים למוס שוקולד. לא רק סלט קצוץ עם לימון. רציתי שמי שייקרא יגיד "גם אני רוצה לחתור בקייאקים ביוון".
עכשיו לא תקופה טובה לטוס לחו"ל…
"להרבה אנשים לא טוב בגוף שלהם, אני רוצה להראות להם שזה לא חייב להיות ככה. הרבה דואגים לאחרים. אני אומרת, קודם תדאגו לעצמכם. כמו בטיסה, שהדיילות אומרות במקרה חירום קודם תשימו אתם את המסיכה, אחר כך תעזרו לאחרים לשים. שמתי את הלב שלי בכריכה. תובנות משלושים ושבע שנות ניסיון, מאות שאימנתי ואני מאמנת, הם ההשראה שלי ומהם אני לומדת. אני חושבת שיש תובנות שיכולות לתת כלים אמיתיים לאנשים לחיים".
תתני לי איזה ספויילר קטן?
"זה לא ספר למדף, זה ספר לשולחן הקפה. אני רוצה שיפתחו אותו ושזה יעשה, שמישהו יפתח עמוד ויבוא לו טיול אופניים בנחל פרצים. שהוא ישאל את עצמו, מי עושה את זה? ויראה שזה אנשים בדיוק כמוהו. אני מקווה שיקבלו ממנו השראה. יש שם סיפורים לא פשוטים. על פציעה קשה שעברתי, על מסעות שעשיתי. בחור שנורה בפיגוע ירי הגיע אליי כשהוא לא מסוגל ללכת, הוא הפך לטריאתלט. המעצבת הגרפית אמרה לי שחייה השתנו בעקבות העבודה על הספר, זה ריגש אותי".
זה ספר על ספורט או על החיים?
"ספורט הוא החיים. הגוף זה הכלי, להגיע למקומות רחוקים. אני רואה אנשים משתנים, מקבלים אומץ, המון אומץ. והרי הספורט הוא שיווי משקל, איזון, גמישות, ואומץ. האומץ לאהוב, לחבק את הפחד, האומץ לחיות. אני לא רק מובילה אנשים לרוץ מרתון, אני רוצה שהמתאמנים ימצאו אושר ".
הסוף לפחות טוב?
"אין סוף. נפרדנו מתלמידה שהלכה מסרטן. נפרדנו, אבל היא ממשיכה. איתי, בי, באחרים. זה אף פעם לא נגמר. אני מורה ליוגה. מוות הוא לא סוף החיים, כאב הוא חלק בלתי נפרד מהדרך, צומחים ממנו. כל דבר כזה זאת סדנה. בעקבות המקרה הגעתי לרכב כל שנה ב"גלגלי אהבה", מסע אופניים שכל ההכנסות ממנו מגיעות לבית חולים. ונקשרתי למקום הזה, את כל ההכנסות מהספר אני תורמת לבית החולים ואני אמשיך לרכב בגלגלי אהבה, אז על איזה סוף מדובר?".
