לכל אישה יש לפחות חברה אחת טובה, ועוד כמה אקסיות, שבגלל איזה ריב מטופש, החברות ביניהן נפסקה. וזה קורה בכל גיל. שיחות בנות שיכולות להתקיים במשך שעות, לפעמים על לא כלום (חפירות בז'רגון העממי), הן "בילד אין" בד.נ.א שלנו הנשים. וזה לא שבמועדון החברים הגברי אין חברויות טובות, אלא שזה שונה לחלוטין (לחוקרי המוח חלק מהסברים לתופעה). אולם גם חברות אמיתית וטובה, כמו ביחסים בין בני זוג, לא תמיד מצליחה לעמוד במבחני הזמן, ואם מדובר במשולש של חברות, כמו במחזה, השמחה רבה והפוטנציאל למריבות והתקפי קנאה הוא גדול. 

"חברות הכי טובות" של ענת גוב ז"ל, שעולה בעיבוד מחודש בתיאטרון בית ליסין בשיתוף הקאמרי, מעלה את סיפורן של סופי תרצה וללי, שהקשר ביניהן החל בימי התיכון העליזים ונמשך על פני למעלה משני עשורים. בגלל איזושהי מריבה שטותית, שמהותה מתגלה רק בסוף המחזה, נוצר ביניהן נתק, וכשהן נפגשות שוב, הן מעלות זיכרונות מאירועים שעיצבו את חברותן המיוחדת, עד לרגע המשבר.

ההצגה שהועלתה לראשונה על בימת הקאמרי ב-1999 עם הטקסטים של גוב שנחשבו אז לנועזים (דיון ארוך ומפורט על מין אוראלי) אולי כבר לא מפתיעים, אבל נותרו שנונים ומצחיקים. המחזה מקבל גוון חדש בבימוי הצבעוני של גלעד קמחי, המפיק משש שחקניות נהדרות ביצוע עסיסי, משעשע, ומרגש. כל אחת מהשחקניות, המגלמות את החברות בנעוריהן (שמרית לוסטיג, כנרת לימוני ודינה סנדרסון), ובבגרותן (מיה דגן, שרית וינו אלעד ויעל לבנטל)  – יוצרת דמות בעלת אופי ונוכחות, שגם משתלבת וזורמת עם החבורה. עיצוב התלבושות המתחלפות, המדהים, של מוני מדניק מביא הרבה צבע לבמה. המוזיקה נפלאה ותורמת לאווירה,  והתפאורה הקלילה מתאימה ביותר. שורה תחתונה: מחזה צבעוני בבימוי נהדר ובביצוע מצחיק ומרגש. 

חברות הכי טובות , מאת: ענת גוב, בימוי: גלעד קמחי, משתתפות: מיה דגן/רמה מסינגר, שרית וינו-אלעד/הדס קלדרון, יעל לבנטל, שמרית לוסטיג, כנרת לימוני, דינה סנדרסון. הפקה תיאטרון בית ליסין בשיתוף תיאטרון הקאמרי