מאמן הכדורסל נמרוד כהן מספר על הניסיון להכין את הקבוצות לפתיחת הליגה, כאשר בכלל לא ידוע מתי זה יקרה • בינתיים המועדונים סוגרים קבוצות נוער וילדים, והשחקנים הצעירים נותרים ללא מסגרת
(צילום ארכיון: פרטי)
נמרוד כהן רב הכובעים משמש כמנהל מועדון כדורסל וכמאמן קבוצות בוגרים וילדים, או לפחות שימש. נגיף הקורונה, כידוע, עלול להתברר כקטלני לבני הגיל השלישי, לבעלי מחלות רקע ולספורט. בינתיים הוא מעביר אימונים בזום, אבל בקצב הנוכחי הוא יצטרך להעביר כך גם משחקי ליגה. לפי אחת ההנחיות המבולבלות שיצאו מהממשלה, מותר לעשות ספורט בחוץ, בקבוצות של עד עשרים אנשים, ובלבד שאין בנמצא מאמן. אבל אולי את מה שלא הצליחו לעשות האנרכיסטים מפיצי המחלות, יצליחו לעשות עשרות אלפי ילדים ונערים שרק רוצים לשחק. פעם לא היה פה שמח, אבל לעומת מה שהולך היום, זאת הייתה חתיכת חגיגה.
"ההפגנות חשובות, מי שיכול, אני בעד. אישית, לא היו לי את האמצעים והיכולות להביא מאתיים ילדים תוך שמירה על כל הנחיות משרד הבריאות. בסופו של דבר יש פה אחריות כבדה, ואני לא רציתי לסכן אף אחד, שחס וחלילה יקרה מצב שבאירוע הזה, בגללי, מישהו נדבק. כל אחד והבחירה שלו. יש פה ילדים בסופו של דבר, וצריך לקחת הכל בחשבון".
באין כדורסל או כדורגל הפגנות הפכו לספורט, אבל עד שהמפגינים הרכים יבקעו את חומות החשש, עולה החשש שלא יהיה להם לאן לחזור.
"זה לא כדי להפעיל לחץ, זאת המציאות. קבוצות מתפרקות. אם מועדונים החזיקו פעם קבוצות של מעט שחקנים, למרות חוסר הכדאיות הכלכלית, כדי לספק לילדים מסגרת, היום הם סוגרים אותן. בכל שבועיים איגוד הכדורסל מוציא חוזר, ואני מגלה שעוד עשר קבוצות נסגרו".
אבל המרחק בין כמה עשרות קבוצות ילדים לקריאות הדרמטיות נדמה רחוק עדיין.
"הרבה ילדים נופלים בין הכיסאות, זה לא קבוצה פה, קבוצה שם. אם עוד שבוע או שבועיים לא יודיעו על חזרת הליגות, נערים ונוער גם יעזבו. גילאי חמש עשרה עד שמונה עשרה משחקים כדורסל, לצורך העניין, כדי לנצח. והיה ויודיעו על ביטול הליגות, או על דחייה שאפשר להבין ממנה על ביטול הליגות, רבים יעזבו את המסגרת וייפרשו. זאת מסה אדירה. אני רואה לאן הרבה מהם הולכים. בגיל הזה. הם לא הולכים למסגרת אחרת, הם לא מתחילים לשחק שחמט מאפס או מתעניינים פתאום בלימודים. הם הולכים למקום אחר, פחות בריא מספורט, נגיד ככה".
יש אצלך שחקנים שעזבו?
"תהיה נשירה. המתלבטים, המתנדנדים, בעיקר צעירים שחשבו כן לעשות ספורט, לא לעשות, יכול להיות שהקורונה החליטה בשבילם. זה לא הרבה, אבל יש, והם ייצאו מהמעגל. הספורט מחנך לערכים בפן הגופני והערכי. אני חושב שזה חבל, להם, אבל גם לנו, כחברה וכמועדון".
איך מתמודדים המועדונים עם המשבר?
"קורסים… מקצצים, מפרקים קבוצות. נותני חסות עוזבים. לנו יש מזל שסי פי אן איתנו, באש ובמים, אבל לא לכולם יש סי פי אן. זה בלגן גדול. חמישה חודשים בשנה האחרונה היינו סגורים, בלי הכנסות, בלי כלום, מוציאים את הרזרבות. כרגע, אצלנו מתאמנים בזום. אנחנו מארחים מרצים ברשת, השחקנים מחויבים ועובדים ועושים. כל יום ילדים מתקשרים אליי, מבקשים עדכונים, מתי חוזרים? אבל אי אפשר להחזיק ככה עוד הרבה זמן".
ליגות על, לאומית וארצית אמורות לחזור בקרוב.
"אמרו שאפשר לחזור להתאמן, אבל אין מתווה ואין תכנית. יהיו משחקים? מתי? מה קורה אם יש שוב סגר? שילמת משכורות חודשיים ושוב בום. יש עולות? יש יורדות? קבוצות משקיעות חצי מיליון, מיליון שקל, הן צריכות לדעת אם יש בכלל טעם. אז אפשר לחזור להתאמן, אבל קבוצות לא רוצות לחזור לפני שיהיו תשובות".
אילו תשובות יספקו?
"ההסכמה הקודמת קבעה שבמידה וישוחקו שבעים אחוז מהמשחקים, יהיו עולות ויורדות. אני מעריך שיצטרכו להוריד את זה לחמישים-שישים אחוז. החשש גדול ובצדק. צריך לחזור כמה שיותר מהר, שלושה שבועות חודש כדי להיכנס לכושר, ולא יקרה כלום אם הליגות יסתיימו בסוף יוני או תחילת יולי. אבל צריך להחליט מהר. השבוע אמור היה להתקיים המחזור הראשון. אני מעריך שאנחנו כרגע בפיגור של חודש וחצי. זה לא אסון, אבל השעון מתקתק".
