הביטוי road rage מתאר את התופעה שמתרחשת כמעט אצל כל האנשים ברגע שהם מתיישבים ליד הגה המכונית. ברגע אחד הם הופכים לכוחניים יותר, אדישים יותר וחצופים יותר ממה שמכתיב האופי האמיתי שלהם. מי שממש רוצה להרחיב את ידיעותיו בנושא מוזמן לחפש ביוטיוב את הסרטון הגאוני של דיסני משנות החמישים, שנקרא motor mania.
ההקדמה הזו מגיעה לפני בשורות טובות. מתצפית שערכתי (על עצמי) במעבר החציה הקרוב למשרדי המערכת למדתי כי בחודשים האחרונים יותר ויותר נהגים עוצרים לי מיוזמתם, ובניע ראש מסמנים לי לחצות. מכיוון שאינני מצוייד בגוף של דוגמנית מושכת אין לי אלא להסיק כי משהו השתנה במצב רוחו ותודעתו של הנהג הישראלי הממוצע. ולפחות שזה המודיעיני.
עוד מוקדם לברך על המוגמר. לא הפכנו לשוייץ והבבונים לא פסו מכבישינו. אבל משהו, בשוליים, מתחיל להשתנות. יותר ויותר אנשים מגלים את הסיפוק שמגיע יחד עם מחווה אדיבה ובסיסית כמו לאפשר להולך רגל לחצות בביטחה במעבר החציה. אם המגמה הזו תימשך, אולי מדובר כאן גם בראשיתה של מהפיכה חברתית. נכון שיש לנו פוליטיקאים שעושים בושות בפומבי ומתגאים בכך, אבל רוב האנשים רוצים לחיות אחרת.
השבוע אורן חזן הזמין חבר פרלמנט מירדן ללכת איתו מכות, בנו של ראש הממשלה התחמק מאיסוף צואת כלבתו ברחוב, ומי יודע היכן היו ידיהם של תגרני השוק דוד ביטן, מיקי זוהר ומירי רגב. ובכל זאת – אני לוקח מהשבוע הזה את האור שבקצה המנהרה, כפי שנגלה לי בשיפולי מעבר חציה נידח, אי שם בפאתי מודיעין.
