בן לאון, מטפל התנהגותי-קוגניטיבי ממודיעין, העביר את תקופת ההתבגרות כשהוא צופה בחבריו צומחים בעוד שהוא נעצר בגובה של 1.48 מטר • עשרים שנה אחרי הוא מספר על הדרך שעשה לחיים מלאים ומספקים, על הזוגיות עם אישה הגבוהה ממנו ב-14 סנטימטר, ועל הדרך לסייע לילדים גם אם הם מרגישים שונים

(צילום: גיא חמוי)

כולנו היינו ילדים, גם אם זה היה די מזמן, אבל אם יש תחושה אחת הזכורה לנו היטב מימי הילדות הרי זו שאף אחד מאיתנו לא רצה להרגיש שונה משאר הילדים.

מי שוודאי הרגיש שונה משאר הילדים, ואת התובנות מאותם ימים רחוקים לקח איתו גם לקריירה שהוא מנהל כיום, הוא בן לאון ממודיעין, מטפל התנהגותי-קוגניטיבי, ונמוך קומה. עם כל הכבוד לרצון להיות כמו כולם, כאשר הצמיחה שלך נעצרת כבר בילדות ואתה "נתקע" בגובה 1.48 מטר, אין לך הרבה ברירות מאשר להוציא את הטוב מהסיטואציה.

לאון בן ה-38 מתגורר בשכונת אבני חן בארבע השנים האחרונות, יחד עם אשתו אסנת ובנם בן השנתיים וחצי. אגב, אשתו גבוהה ממנו ב-14 סנטימטר, אבל גם זה לא עצר את לאון.

גיל ההתבגרות, בגרסה הכאובה

עובדה נוספת הידועה לכל היא שחברת הילדים לא נוטה להיות עדינה ומכילה את השונה מהם. כך היה כמובן גם במקרה של לאון, שצפה בחבריו צומחים לגובה בעוד שהוא נשאר מאחור.

"לפני שעליתי לתיכון הייתי ילד עם המון חוזקות, ובתיכון הגובה הפך להיות משמעותי. בבת ים זה היה בי"ס יסודי וישר תיכון, לא הייתה חטיבת ביניים. אתה מגיע מהיסודי כמו מלך, ואז בתיכון הגובה מתחיל לקבל משמעות. למרות שמבחוץ שידרתי שהכל סבבה והייתי במגמת תיאטרון, היו לי הרבה הימנעויות. כמו למשל מלצאת עם בנות או ללכת לטיול באילת. נמנעתי. הגובה אז הגדיר אותי, כאילו שמתי בצד את כל החוזקות שלי. זה ליווה אותי עד אחרי הצבא".

מתי החל השינוי לטובה?

"אף פעם לא הייתי מדוכדך, זה היה יותר כאב פנימי שלא פתחתי אותו. השינוי התחיל אחרי הלימודים, כשעברתי גם עם עצמי תהליך של להבין שהגובה הוא חלק ממני ונכנסתי לטיפול. למזלי, לא קיבלתי הורמונים למרות שהייתה מחשבה כזו. זה יכול היה לפגוע בי. מי שלוקח הורמוני גדילה למרות שלא חסר לו הורמונים, עלולות להיות לכך השלכות בריאותיות. גם אם הייתי גובה בכמה סנטמטרים, אני חושב שבסופו של דבר זו הייתה מתנה, להראות לעולם שאפשר להסתדר גם עם קשיים וגם עם שוני".

היית מגיע לתחום הטיפולי לולא עניין הגובה?

"לא יודע אם זה היה בוער בי, יכול להיות שכן. הכל היה מכוון לשם. בצבא למשל, אנשים היו באים לדבר איתי כי היו מרגישים משהו פחות שיפוטי ויותר מכיל מצידי. ההבנה שיש בי משהו אחר התחילה שם, בצבא".

בין אם ירצה בכך או שלא, הגובה של לאון מושך תשומת לב תמיד. את הבחירה שלו איך להתייחס לאותן תגובות הוא כבר עשה מזמן. "כשאשתי הייתה עם צירים והגענו לבית החולים, עברנו במסדרון ומישהי אמרה: "תראה איזו נחמדה, היא באה עם הילד שלה". אשתי ואני התפוצצנו מצחוק. יש לי גם בייבי פייס והרבה שיער שחור, אז זה מעצים את הכל. היה גם מקרה בסופר כשילד ראה אותי ואמר לאימא שלו: "מה, הוא ילד שהוא גם אבא?”. מצד שני, לא מזמן הכנסנו את הבן שלנו לגן ובימי ההסתגלות שוחחתי עם אחד ההורים. אחר כך הוא אמר לי שבכלל לא שם לב לגובה שלי כי השיחה בינינו זרמה. למדתי שבסופו של דבר אנשים קולטים את מה שאתה משדר. כשאתה מכיר בזה שזה חלק ממך, אתה מפסיק לראות את התגובות מבחוץ שפעם היית רואה הרבה יותר. גם אני עברתי טיפול, אז אחרי התהליך אני פחות שם לב לזה. גם בהתחלת ההיכרות שלי עם אשתי הייתי רואה את המבטים ואת האנשים שמסתובבים".

וכשהיית יותר צעיר, עד כמה עניין הגובה הטריד אותך?

"אני מאמין שהיו לי מחשבות של "הלוואי והייתי גבוה יותר", בטח שבתקופת התיכון, אבל גם כשהיה לי קשה ידעתי שיש בי דברים אחרים. חייתי כל הזמן, לפעמים יותר ולפעמים פחות, לצד הקושי ולא חייתי את הקושי. אם הייתי חי את הקושי הייתי היום במקום מאוד מאוד רע".

באיזה גיל הבנת שלא תגבה יותר?

"היה אירוע שאני זוכר בטירוף, לפני התיכון בגיל 14-15. הלכתי עם ההורים לפרופסור בירושלים שאמר שזהו, לא  היה חסר כלום בריאותית והתוצאות תקינות. הלכנו אחר כך למשחק כדורגל של בית"ר ירושלים באצטדיון טדי, וזה משהו שאני לא אשכח לעולם. היה המון קהל ואיך שהתחיל המשחק הרגשתי כמו פצצה בראש: מה אני הולך לעשות עם הדבר הזה עכשיו? איך אני מתמודד עם זה? ומה יהיה עם עבודה ובנות? אני זוכר את המחשבות מתחילות לרדת. עד אותה בשורה עוד האמנתי שזה לא סופי, אבל זה היה רגע מכונן".

ואם כבר הזכרת בנות, אשתך לא נרתעה מעניין הגובה?

"הכרנו בפייסבוק, היינו כבר ילדים גדולים. אני הייתי בן 31-32. שאלתי אותה לפני הפגישה אם ראתה את הגובה שלי והיא אמרה שכן, אבל שכיף לה לדבר איתי ויאללה, בוא ניפגש. ברור לי שלנשים יש אישיו עם עניין הגובה אצל גברים. בפגישה הראשונה שלנו היא מאוד כיף. אני החלטתי שאני בא ליהנות ,לא משנה מה יקרה. כשהייתי אני עצמי זה שבר את כל המחסומים. זה לא שלא היו לה התלבטויות, אבל היא ראתה בי הרבה דברים שהייתה רוצה שיהיו בגבר שהיא מחפשת".

הגובה נכנס גם לחדר הטיפולים

כאמור, לאון הוא מטפל התנהגותי-קוגניטיבי, העוסק בהדרכת הורים וטיפול בבני נוער וילדים. "הלכתי ללמוד טיפול CBT, הדרכת הורים וטיפול בבני נוער. אני מטפל בילדים החל מכיתה א' דרך ליווי רגשי, דחיית סיפוקים ומיומנויות תקשורת, וגם באנשים בגילאי 40-50 עם חרדות, דיכאון קל וערך עצמי ירוד".

נושא הגובה של לאון לא נשאר מחוץ לדלת הקליניקה, והוא לא מהסס להשתמש בחוויה האישית בדרך לעזור למטופלים. "עם כיתות ב' עד ד' זה באמת בגובה העיניים. יש כאלה שזה מוזר להם, אבל זה מאוד פותח אותם והם משתחררים בקלות. המטופל רואה  שמטפל בו מישהו לא מושלם, וגם אחד שעבר כברת דרך, המתבגרים בגילאים 12-14 מבינים ואז קל להם יותר להיכנס לקושי שלהם ולהיפתח".

האם יכול לקרות מצב הפוך, שילדים נרתעים מהגובה?

"לא קרה לי. אולי לחלקם זה מוזר בהתחלה והם שואלים שאלות, אבל אחר כך כשאתה איתם, משחק איתם ונמצא בעולם שלהם, אז בשניות זה כבר לא קיים".

לשיטה הייחודית שלו לטיפול בילדים ומתבגרים, המשלבת גם אלמנטים מעולם המשחק והתיאטרון אותו הוא מכיר מלימודיו, הוא קורא cbtheater. את שיטת הטיפול CBT, שיטה מאוד מובנית וברורה, שילבתי עם עולם התיאטרון. עם המטופלים אנחנו משחקים את הסיטואציות שהם חווים, כשהטיפול הזה הוא לרוב לילדים מכיתה ג' ומעלה. אנחנו משלבים את אביזרי התיאטרון עם הרגש, ומנסים לאתר אותו".

איך זה נראה בפועל?

"טיפלתי בילד בן 12.5 שאהב מאוד חדשות ואקטואליה. היה לו קשה להיפתח ולספר על האירועים בבית, אז הבאתי לו ג'קט ודפים כמו קריין חדשות ואלתרנו שולחן וכיסא כמו באולפן. אמרתי לו "קח את הדף ותרשום את האירוע שהיה בבית. תגיש את המהדורה". בהתחלה הילד לא רצה לספר על העימותים עם אימא שלו ופתאום הוא כותב חצי דף, עומד ומתחיל להקריא. הוא מתחיל קודם כל לצחוק, אז זה משחרר והוא לא במגננה. אני מרחיק אותו מהאירוע. אחרי שצחקנו כבר יותר קל לו לדבר על זה. הייתה אצלי גם נערה בת 13, שבמפגשים היא אמרה שלא ידעה במה היא טובה. גם חברתית היה לה קשה. לאט-לאט עברנו על הדברים: תנועות נוער, חברות שרצתה להתחבר אליהן וכל שבוע עבדנו על נושא אחר. למשל, פעם ראשונה שהזמינה חברה הביתה או פעם ראשונה שהציעה לחברה ללכת לסיבוב. אחרי חודשיים וחצי היא כבר הלכה לתנועת נוער שהייתה לה בשכונה. היה לה סוג של חרדה חברתית. פירקנו את כל המחשבות השליליות, ואחרי 3-4 חודשים היא כבר הלכה פעמיים בשבוע לתנועה".

אחרי כמה זמן אפשר לצפות לשינוי בהתנהגות הילד?

"אחרי 7-9 מפגשים ילדים כבר מבינים את הסדר של הדברים ומתחילים לתת שמות, מבינים מה קרה להם. אני מוציא מהם את החשיבה הקטסטרופלית והחשיבה בשחור-לבן למשל".

האם אתה נתקל בטיפול במצבים שאתה חווית כילד או כנער?

"כן, כן. דחייה, פחד לצאת למקום בילוי, מה יגידו ומה יחשבו עליי. לגמרי. אני מבין את המטופלים שלי, בעיקר כי אני עברתי הרבה מהדברים האלה. אני יודע איפה הם נמצאים וזה עוזר לי לכוון אותם, להראות להם איפה להתחיל ולנסות ולהוריד לאט-לאט את המסננת של המחשבות השליליות שיצרו לעצמם".

בעידן הנוכחי, מה חשוב שאנחנו ההורים נדע?

“כשלא טוב עם הילדים חשוב לבוא ולטפל, לבקש עצה וללמוד. כשילד מרגיש טוב והתקשורת בבית טובה, אז מגיעים לדברים מדהימים. היום-יום שלנו מטורף עם המסכים והכל, אנחנו כהורים מפספסים הרבה. גם את עצמנו וגם את הילדים. קשה מאוד לעצור את קצב החיים שלנו, אבל חייבים להקצות שעה בשבוע רק עם הילד. זה יכול להיות משלב הגן ועד כיתות י"א-י"ב. שעה עם הילד שהיא רק שלו, בלי מסך ובלי טלפון, זו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת. חשוב גם שהורים לא יפחדו לטעות ולעשות. מותר לחיות טוב יותר, הצעקות והריבים הם לא גזרת גורל".

בגובה העיניים – ההרצאה

בתקופה הנוכחית משיק לאון את ההרצאה החדשה שלו, בה הוא משלב את התובנות מחייו כילד עם שיטות הטיפול בהן הוא עוסק.

"העניין של לספר את הסיפור האישי שלי תמיד בער בי. חשבתי לשלב את ההרצאה עם נושא ההורות גם מהמקום שלי כילד, שמצד אחד מקבל את שיא האהבה והחום, ומצד שני את כל הנושא של לתת לילד ליפול ולהיכשל ולא רק לגונן, עניין שמאוד חסר להורים היום. יש בהרצאה הרבה תובנות מהסיפור האישי שלי וגם מהקליניקה, נושאים שאני פוגש, תובנות מעולם החינוך וההורות עם הרבה כלים פרקטיים".

למרות התקופה הנוכחית בחר לאון שלא להעביר את ההרצאה באמצעות אפליקציית הזום, כאשר תוכלו לצפות בו במודיעין ב-14 וב-17 בדצמבר. "קשה לי עם הזום, לא העברתי את ההרצאה אונליין. לעשות את ההרצאה שלי בזום זה בעצם לפספס את הרעיון. למשל, אני מתחיל את ההרצאה בסיפור על הפעם הראשונה שעברתי לגור לבד, הייתי צריך לתלות כביסה ואימא שלי הייתה בשוק כי לא תליתי בדיוק איך שהיא רצתה. מפה אני אומר להורים שצריך לתת לילד לעשות ולנסות. בזום אני מפספס את האנשים בדוגמה הזו".