בניגוד למתרחש במרכזי הקניות הגדולים והקניונים, בעלי העסקים הקטנים במרכזים המסחריים במודיעין נותרו ללא הכנסה ובלי הנחות בשכר הדירה • כעת, רגע אחרי החזרה לעבודה, הם מסכמים את השנה הקשה ומספרים איך זה מרגיש כשבמשך שעות ארוכות לא נכנס אף לקוח
(צילום: מודיעין NEWS)
את הקשיים והתלאות שעברו על בעלי העסקים הקטנים בישראל בכלל ובמודיעין בפרט, כולנו כבר שמענו פעמים רבות במהלך השנה האחרונה – שנת הקורונה.
שלושת הסגרים הממושכים, בנוסף להגבלות שהטיל קבינט הקורונה והפגיעה הכלכלית העצומה, עשו את שלהם ובעלי העסקים הקטנים במודיעין מתקשים לראות את האור שבקצה המנהרה, גם אם חשבנו שסיומו של המשבר כבר ממש מעבר לפינה עם מבצע החיסונים הנרחב.
סיירנו השבוע במרכזים המסחריים של מודיעין ושוחחנו עם בעלי העסקים הקטנים, אילו שאין להם "גב" של רשת גדולה, ומצאנו תמונה מדכדכת למדי של אנשים שבנו את עסקיהם בשתי ידיים, ומצאו את עצמם נאבקים לשרוד במציאות בלתי אפשרית. הנה הסיפור שלהם.
"הפקירו אותנו"
אחד מן העסקים האלו שייך לבני הזוג אייל ועינב שוורץ, בעלי מספרת E.S במרכז קייזר סנטר, ששבו לעבודה רק השבוע. אייל הספר ועינב מנהלת הכספים, מספרים כי בסך הכל עבדו בשנה האחרונה באופן מלא (פחות או יותר) רק כחודשיים.
"לפני הקורונה היו לי שני עובדים וקוסמטיקאית שעבדה במקום", מספר אייל. "היום לא נשאר לי מה לשלם לעובדים אז הוצאתי אותם לחל"ת, וגם לקוסמטיקאית לא משתלם להישאר פה, כי מותר כמות מצומצמת ממש של אנשים, אז היא עזבה".
קיבלתם מספיק תמיכה מהמדינה או מהעירייה?
"לא, אנחנו בהרגשה שהפקירו אותנו. המשכנו לשלם ארנונה, שכירות ודמי ניהול, למרות שאפילו לא היינו במספרה כל הזמן הזה. אנחנו עדיין משלמים את הסגר של אוקטובר. מנסים לשרוד, אבל עם הסגרים האלו קשה מאד. הציעו לנו לעשות משלוחים. אפשר באמת לעשות משלוחים במספרה? צחקו עלינו. שלחו אותנו למעו"ף (עזרה לעסקים קטנים, עמ"ל), ועל אחוז אחד בודד בסופו של דבר לא קיבלנו את ההנחה. אחרי כל סגר אנחנו קמים ומשתקמים לאט-לאט, מתחילים להניע ואז, שוב סגר. זה פשוט בלתי אפשרי לנהל עסק ככה".
מה דעתכם על כך שסגרו אתכם?
"זה ממש מוזר. יש חנויות ומקומות שלמים שבהם יש התקהלות הרבה יותר גדולה מאשר אצלנו. אז למה לא לאפשר לנו לפתוח לפחות ללקוח אחד? למה סגרו אותנו? בסופו של יום אנחנו אנשים טובים שומרי חוק, אבל זה מאד מעצבן שבאים נגדנו. אנחנו חושבים שמדובר בהחלטה פוליטית, משהו שקשור לבחירות, ושאם לא היו בחירות בפתח העניינים היו מסתדרים הרבה יותר טוב ממה שהם עכשיו. כל המענקים האלו לא מכסים את ההוצאות המרובות שיש לנו בעסק".
איך נראית החזרה לשגרה אחרי הסגרים?
"זו בעיה, כיוון שצריך להיות לקוח אחד בלבד בחנות בכל פעם וצריך לתזמן כל אחד שמגיע. למשל, אם יש מישהו שקבעתי איתו לשעה 13:00, אז הבא אחריו יהיה רק ב-13:30-13:45. אני גם עובד לבד, אין מישהו שנמצא איתי, ככה שאין זמן להפסקות. זה לא כמו לפני הקורונה שיכולים לבוא כמה ביחד. בגלל זה גם קורה מצב שלקוחות עוזבים".
כלכלי בכלל להמשיך לעבוד?
עינב: "לא, אבל זה מה שיש כרגע ולפחות ככה אפשר קצת להחזיק את עצמנו. חשבנו לשנות מיקום או לעבור לבית בשביל להוזיל עלויות, אבל כרגע אנחנו עדיין תלויים בחוזה עד הקיץ. בעל הבית אמר לנו שאם לא נמצא מישהו שיחליף אותנו לא נוכל לעבור, אבל מי ירצה לעבור בתקופה כזו ולפתוח עסק? אז נעזרים בהורים. ניסינו אפילו לחפש עבודה אחרת, אבל אייל כבר יותר מעשרים שנה במקצוע ולא יחליף עכשיו, וגם יש כבר לקוחות קבועים ויהיה קשה לבנות את עצמנו מחדש".
החיסונים נותנים תקווה?
"כל עוד אנחנו לא נחזור לעבודה כרגיל אז זה לא ישפיע עלינו. אנחנו מקווים שזה באמת יעזור ונוכל לתת שירות כמו שהיה לפני שנה, אבל בינתיים אין שינוי והכל נשאר אותו דבר".
יש חשש מסגר רביעי?
"לא רוצים לחשוב על זה. עוד סגר אחד וקרוב לוודאי שניאלץ לסגור".
"לא נוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן"
לא רחוק משם, במרחק קומה אחת בלבד, נמצאת רינה דבוש, בעלת מכון הקוסמטיקה "נייל סטודיו". בימים כתיקונם כנראה שהיא לא הייתה פנויה לנהל איתנו שיחה באמצע יום עבודה, אך בעקבות הסגרים אין כמעט לקוחות והחנות הגדולה נותרת ריקה. דבוש מספרת בכאב עד כמה היא מתגעגעת אל הלקוחות והתלמידות שלה.
חזרתם לעבודה מלאה?
"לא ממש. אנחנו אמנם כן פתוחים, אבל מותר כל פעם לקוחה אחת בלבד וקשה להחזיק ככה מעמד. בנוסף, יש לנו פה בית ספר שאנחנו מלמדות בו כבר מעל לעשרים שנה, ועכשיו אי אפשר ללמד בגלל ההנחיות. אנחנו מנסים להרים את עצמנו כל פעם מחדש, אבל אז שוב סגר והכל קורס".
יש לקוחות ותלמידות שעזבו בגלל הסגרים?
"כן, יש בנות שלא יכלו להמשיך את הקורס בעקבות הקורונה, יש כאלו שמצאו להן מישהי אחרת שתעשה להם את הטיפול בבית ואנחנו היינו סגורים. שמרנו על ההנחיות, לא חשבתי לעבור לבית, כבר עשיתי את זה פעם והספיק לי".
דבוש מסבירה שכמו בני הזוג שוורץ השכנים, גם היא הוכרזה כעסק לא חיוני, נאלצה להמשיך ולשלם את התשלומים השוטפים ולא זכתה לתמיכה מספקת. "הפנו אותנו למעו"ף, אבל זה לא באמת עזר לנו. הם אמרו שיטפלו, אבל בפועל לא קרה כלום מאז. יש לי שלוש עובדות, שתיים מהן בחל"ת ואני מקווה שאוכל להחזיר אותן לעבודה".
עכשיו, לאחר החיסונים, חשבת לקבל גם מי שלא התחסנה?
"אפילו שאני רוצה להרוויח, הבריאות מעל הכל. ובכלל, לא הבנתי למה אי אפשר היה לפתוח אותנו, שלפחות נוכל לתת שירות של אחת על אחת. בסופרים ובחנויות אחרות יש המון אנשים והתקהלות גדולה, אז אצלי שמדובר בסך הכל לקוחה אחת גם אי אפשר לפתוח?".
איך מתמודדים עם המצב?
"מנסים לשרוד. אנחנו מפרסמים איפה שאפשר ואיפה שצריך, ומקווים שזה יעזור. בסופו של דבר, מדובר בעסק של המון שנים. אני לא אעזוב את הכל. אני רוצה שהעירייה תסייע לנו, אם לא במימון אז לפחות בפרסום ושיווק של העסק, עד עכשיו הסתדרנו בכוחות עצמנו, אבל גם לזה מתישהו יהיה סוף. לא נוכל להחזיק במצב הזה לאורך זמן".
שלוש שעות, אפס לקוחות
לא רק במרכז קייזר סנטר מצאנו את אלו שנפגעו כלכלית. מסיור בין המרכזים המסחריים בעיר ניתן לראות עוד ועוד חנויות שנאלצו לסגור בעקבות הקורונה. "זאתי כבר לא פה, הקורונה גמרה אותה", אומר אחד מבעלי העסקים. בין הרצון לקבל לקוחות ולהמשיך בניסיונות ההישרדות, לבין החשש מאכיפה וקנסות, נראה כי רבים מבעלי העסקים הקטנים בעיר מתקרבים אל סף הייאוש.
את אורית בן שמעון, בעלת החנות "אופנת אורית" במרכז מודיעין סנטר, אנו מוצאים יושבת לבדה מול מכונת התפירה. "אני תופרת כי רק ככה מותר לי לפתוח", היא מספרת בחיוך מריר. לטענתה, חנויות הטקסטיל נפגעו באופן הקשה ביותר. "אני לא מדברת על הרשתות הגדולות שיכולות לספוג את ההפסדים, אני מתכוונת אלינו, העסקים הקטנים שזקוקים לפתיחה של החנות כמו אוויר לנשימה".
כשנכנסים אל החנות ניתן למצוא המון בגדים יפים ומעוצבים, אך הבעיה המרכזית שמציינת בן שמעון היא שמדובר בקולקציית החורף, זאת בעוד שאנו מתקרבים במהירות אל חודש מרץ ובוא האביב. בן שמעון מספרת כי הסגרים שיבשו את האספקה, אנשים לא הגיעו לחנות מכיוון שהחנות פעלה רק כחודשיים, וכך נוצר מצב שהיא נותרה עם סחורה רבה שלא מתאימה לעונה. עוד היא מוסיפה כי שלוש שעות מאז שנכנס לחנות הלקוח האחרון.
כשמדובר בעזרה מהמדינה או מהעירייה, לבן שמעון יש בטן מלאה על גורמי הסיוע: "אנחנו נמצאים בהפסדים, אין מימון ואין סיוע. אני משלמת את כל התשלומים כרגיל, אבל אפילו לא נמצאת בחנות. אני מצפה למענקים רציניים יותר מחמשת אלפים שקל. אישית החמצתי את הזכאות למענק בבגלל הפרש של אלף שקל. לדעתי העירייה יכולה לסייע בפרסום, שיווק ויצירת אירועים במקום שבו לא יצטרכו לעבור על ההנחיות, ובמקביל נוכל להתפרנס".
היו מחשבות שאולי עדיף לסגור את החנות?
"לכאורה אתה צודק, כי אם בסוף בשביל כמה שקלים מפסידים את המענקים אז אולי באמת לא כדאי. אבל אין לי באמת משהו אחר לעשות, והזמן בבית רק גורם ליותר תסכול ודיכאון. אז אני מגיעה לפה, תופרת קצת למי שמגיע, עושה תיקונים לחיילים וככה לפחות אני שומרת על השפיות. זו באמת שנה שחורה. עד לפני הקורונה הייתי עובדת רגיל והיו מגיעים לקוחות, אני 25 שנים פה, מהחנויות הוותיקות בעיר. אבל אני לא אלך למקום אחר, כי אין לי לאיפה".
