שעת הקבצנים
מתחם המסחר בשילת הפך בחודשים האחרונים למקום שמושך אליו קבצנים ופושטי יד, המקווים לקבל כמה שקלים מידי העוברים במקום השוקק # עם חלקם הצלחנו להחליף כמה מילים, אחרים התחמקו מחמת הבושה והמבוכה
(צילום: אינגריד מולר)
מי שעורך את קניותיו במתחם המסחר של שילת ודאי שם לב כי בשנים האחרונות החלו להופיע במקום קבצנים ומבקשי נדבות. תחילה אחד או שניים, פעם או פעמיים בשבוע, אך בחודשים האחרונים מדי יום מופיעים במתחם אותם מוכי גורל, שנאלצים לפשוט את היד ולבקש נדבות מהקונים העוברים במקום. לרובם כבר יש "משבצת" קבועה.
בשבועות האחרונים פקדנו את המקום מספר פעמים. לעתים סתם עמדנו ממרחק והסתכלנו עליהם . בפעמים אחרות ניסינו לקשור עם חלקם שיחה, ללא הצלחה מרובה. למרות זאת ניתן בהחלט לומר כי מדובר בתופעה. עד כה ראינו חמישה מבקשי ומבקשות נדבה המגיעים למקום, כאשר בדרך כלל יהיה שם רק אחד או שניים. חלקם צעירים ואילו אחרים קשישים, דתיים, חילוניים וחרדים. כולם מגיעים אל המקום הומה האדם, שוהים שם למשך מספר שעות ונעלמים.
* * *
שיחה חלקית הצלחנו לקשור עם אחד הגברים. כיפה סרוגה לראשו ובגדיו בלויים. הוא כבד גוף ותמיד תמצאו אותו יושב על כיסא, שספק אם הביא עימו או איתר במקום. אף פעם הוא לא עומד, רק יושב ושותק. בצמוד אל ברכיו הוא משעין מדי יום שלט קרטון, בו הוא מספר כי הוא נכה ואב לארבעה ילדים שעבורם הוא מבקש נדבה. "עזרו לי", כתוב שם בכתב מרושל.
אני מניח כמה מטבעות בקופסת הפלסטיק בה לא הצטבר הרבה עד כה. "תודה רבה", הוא אומר. "השם יברך אותך".
"ומה איתך", אני שואל. "יש פה פרנסה?"
"יום אסל ויום בסל", הוא עונה.
מאיפה אתה מגיע לכאן?
"לא רחוק מפה", הוא משיב בלי לענות באמת.
ואין מי שעוזר לך? מחלקת רווחה או משהו?
"אה.., עוזרים קצת בעירייה וגם השכנים שלי ויש גם גמ"חים, אבל זה לא מספיק. קשה כאן למי שחלש. אז אני בא לפה, יש פה אנשים טובים וזה עוזר".
וזה לא מביך? מביש?
"בהתחלה התביישתי. באמת התביישתי. אבל מה אעשה? מי יעזור לי לשלם שכר דירה ולשים אוכל על השולחן?".
* * *
יום שלישי. שעות הצהריים. תנועת הקונים במרכול של "רמי לוי" דלילה למדי. בסמוך לכניסה יושבות שתי נשים, מרוחקות מספר מטרים אחת מהשנייה אולם נראה כי הן לא מתקשרות ביניהן.
הצעירה מהשתיים יושבת על הרצפה, ממש בסמוך ליציאה. עוד ועוד קונים חולפים על פניה ומתעלמים מקיומה. אפילו שהיא מונחת שם ממש לנגד עיניהם. כמעט שעה שהינו שם באותו יום ולא ראינו אותה מוציאה מילה מפיה. מדי פעם היא ממלמלת משפט כלשהו, לעצמה בעיקר. לא נראה כי היא מתקשרת עם הסביבה, בין אם מבחירה או שלא. היא עטויית כיסוי ראש ונראית בת לא יותר משלושים. גם עובדי המרכל עימם שוחחנו לא יודעים מי היא בדיוק. אחד מהם סבור שהיא מגיעה ממודיעין עילית ואחרת משוכנעת משום מה שהיא מגיעה מרמלה. "הם באים לכאן כי הם חושבים שפה יש כסף לאנשים", משתפת אותי במחשבותיה אחת העובדות. "הם רק לא יודעים שרוב הלקוחות בסניף הזה מגיעים ממודיעין עילית ומחלק מההתנחלויות שקרובות לכאן. לא ממש אנשים עם כסף".
כמה נראה לך שהם מצליחים לאסוף בכל יום?
"וואלה לא יודעת. לא חושבת שהרבה, אבל אולי בשבילם זה כן הרבה. מה אני יודעת…לפעמים אני רואה אנשים שמים להם כמה שקלים, נראה לי שדתיים בעיקר. אני חושבת שדתיים נותנים יותר נדבות מחילוניים".
נראה כי עובדי ומנהלי המרכל מתייחסים לתופעה בסלחנות, או שאולי זה חוסר אונים. אלה שעימם דיברנו סיפרו כי הם לא ממש יודעים מאין הגיעו הקבצנים בשנים האחרונות, ונראה שהם לא ממש יודעים מה לעשות איתם. מצד אחד אף אחד לא רוצה בנוכחותם של מבקשי נדבה ממש ביציאה מבית העסק שלו, אולם מצד שני נדמה כי הם מתייחסים אל אותם קבצנים בחמלה ראויה להערכה.
* * *
במרחק של פחות מחמישה מטרים מהצעירה השתקנית יושבת אישה נוספת, מבוגרת יותר. היא חרדית על פי לבושה, יושבת על כיסא כשהיא זקופת קומה, אפילו חייכנית לעיתים. היא מברכת את העוברים והשבים המשלשלים מדי פעם מטבע אל קופסת הפח שבידה. היא אפילו מציעה ללקוחות שנתקעו בלי מטבע מתאים לעגלות לפרוט עבורם את השטר שבידיהם. כשאני מנסה לשוחח איתה ולהבין מאין היא מגיעה וכיצד נדרשה לקבץ נדבות כדי לשרוד, היא פוטרת אותי בחיוך ורק אומרת: "השם נתן, השם לקח. הכל בסדר".
* * *
ויש גם קשישה שעומדת ממש ביציאה מהמרכל. לא זזה ולו צעד מפתח דלת היציאה בה חולפים הלקוחות עם עגלות הקניות. היא לא תפסה מקום במרחק מה מהיציאה, כך שלא תפריע לתנועה, אלא בחרה לעמוד ממש מול אותו עובד רשת השיווק שמחתים את קבלות הלקוחות היוצאים. כאילו ניסתה לתפוס מקום לא פיזית, אלא גם תודעתית.
היא נראית כאישה דתייה, לפחות בת שבעים. שערה אפור ועיניה כחולות ונראות מעט מעורפלות מבעד למשקפיים השבורים מעט שלה. היא עומדת בצמוד לכיסא, אולם לא מתיישבת לרגע. כאילו אם תעמוד תשיג את תשומת הלב של העוברים והשבים. ידיה רועדות בלי הפסקה והמטבעות שבקופסת הפלסטיק שבידה משקשקים.
המאבטח בכניסה אומר לה דבר מה. היא מתעלמת. לאחר מספר פעמים נוספות בהן ניסה לפנות אליה ללא הצלחה הוא מזיז בעדינות את הכיסא כמה סנטימטרים לאחור. כאילו ניסה לגרום לה לקחת צעד אחד אחורה כדי שלא תפריע יציאת הלקוחות בשעת העומס במקום. ברגע שהוא נוגע בכיסא נפלטת ממנה צעדה חדה ופתאומית, כמעט פראית. אף אחד לא מבין בדיוק מה אמרה, אולם כולם מסביב קופאים לרגע במקומם ומביטים בהתרחשות בדלת היציאה. לאחר כמה שניות העובדים והלקוחות חוזרים לעיסוקם ואילו היא עדיין עומדת במקומה. עכשיו ניתן לראות בבירור כי כל גופה רועד, לא רק ידיה.
אני ניגש אליה, מניח כמה מטבעות בקופסה שהיא אוחזת. "קחי גברת, שבת שלום". לפתע היא מזדקפת, מביטה לי בעיניים ועונה: תודה רבה לך! שבת שלום שתהייה לך ולכל המשפחה שלך". אני מביט לה חזרה בעיניים, מעט נבוך, ומגלה שפתאום היא נראית אחרת. "ויש לך עיניים מהממות", היא מוסיפה. עיניה כבר לא נראות מעורפלות והיא מחייכת אלי חיוך רחב וכחול עיניים. עכשיו היא כבר לא רועדת.
המועצה האזורית: "לא מכירים את הנושא"
מתחם המסחר, כמו כל מושב שילת, הוא חלק מהמועצה האזורית חבל מודיעין. הפנינו אליהם את השאלות הבאות:
- האם אתם מודעים לנוכחות הקבועה של קבצנים במקום?
- האם מדובר מבחינתכם בהפרעה לסדר הציבורי?
- האם האנשים האלה מוכרים לשירות הרווחה שלכם?
- האם פעלתם בעניין או מתכוונים לפעול? ואם כן באיזה אופן?
לאחר מספר שיחות עם דובר המועצה, יועץ התקשורת אייל אריאל, התקבלה התגובה הבאה: "אנחנו לא מכירים את הנושא ולא התקבלה במועצה אף תלונה בנושא".
