רגע אחרי סיומה של אולימפיאדת טוקיו, המוצלחת ביותר בתולדות הספורט הישראלי, מתפנה יגאל כרמי, יו"ר הוועד האולימפי, לסכם את שתי הקדנציות בתפקיד, וגם להיזכר בימים בהם היה ממקימי היישוב מכבים: "זו יצירה של פעם בחיים"

כרמי ולינוי אשרם (צילום: עמית שיסל, הוועד האולימפי)

בחודש הבא יציין הישוב מכבים 35 שנים להיווסדו. עבור הדור הצעיר שנולד אל תוך יישוב קהילתי משגשג, הריאיון הבא יהווה הזדמנות לחזור אחורה בזמן אל נבכי ההיסטוריה, ותחילת דרכו של היישוב אשר הוקם על ידי מתנדבים ציוניים ומשולהבים שפעלו מתוך אהבת הארץ גרידא. בראש חבורת המתנדבים הלהוטה, שיישבה את מכבים לראשונה אי שם ב-1986, נמנה יגאל כרמי, יו''ר הוועד המקומי הראשון במכבים ומי שעלה לכותרות בשנים האחרונות במסגרת תפקידו כיו''ר הוועד האולימפי הישראלי.

בראיון למודיעין News משחזר כרמי בערגה את העלייה הראשונית לקרקע' ואת חזון ההתיישבות שהפך מחלום למציאות בשטח. ''כחניך של סניף 'מכבי צעיר' בחולון מאז ילדותי, תמיד השתדלתי לקחת חלק פעיל בכל פעילות'', הוא מכריז. ''בדיוק מסיבה זו, כאשר דיברו על הקמת היישוב מכבים, מיד נרתמתי לעניין ומהר מאוד הפכתי ליו''ר העמותה. צריך להבין שבאותם ימים האזור היה שומם לחלוטין. רק עשור לאחר מכן הוקמו רעות ומודיעין. עצם האפשרות להיות חלק ממפעל ציוני של הקמת יישוב במדינת ישראל הייתה משהו שקרץ לי ולחבריי. היינו חבר'ה צעירים עם טונות של מרץ, שיישמו הלכה למעשה את החזון של דור אבותינו. במובן מסוים הם היו המוחות ההוגים ואנו הידיים העובדות''.

אילו זיכרונות יש לך מראשית דרכה של מכבים?

''בשלב הראשון היישוב כלל 120 תושבים בלבד, חצי מהם היו בוגרי תנועת מכבי וחצי נספחים שהצטרפו אלינו. תוך זמן קצר הבנו שהיישוב קטן מדי, וכך הוחלט ב-1989 להרחיב את היישוב במסגרת שלב ב' ב-290 משפחות, ובשלב ג' באמצע שנות ה-90 בעוד 400 משפחות. בדיעבד, שני דברים עיקריים אני לוקח איתי משנות ההקמה של היישוב עד היום, בדגש על העובדה שהצלחנו לעשות יש מאין. הראשון הוא שקיבלנו גבעה ריקה בלי שום דבר, ללא כל תשתיות ופשוט יצאנו לעבוד. בנינו בתים, כבישים, רשת חשמל, מבני ציבור ואת כל הבסיס להקמת יישוב מתפקד. בשלב א' לא פעל מוסד חינוכי ביישוב, כך שהילדים היו נוסעים עד לבית הספר בבית חשמונאי, בסמוך לרמלה. בשלב ג' כבר בנינו את בית הספר היסודי ''מעוז המכבים'' שהינו מקור לגאווה עד היום, כמו גם מרפאה, סופר-מרקט ומרכז ספורט. כל אלו פועלים עד היום על בסיס קהילתיות, אחד הערכים הבולטים המאפיינים את מכבים מאז ומעולם. זיכרון שני שהצלחנו להשריש ביישוב מראשית ימיו הוא שמירה על צניעות. אף אחד מהתושבים שהגיעו לכאן לא באו בשביל לנקר עיניים, אלא להיפך. המאמץ נסוב סביב פעילות ציבורית וחברתית, בשילוב קידום תשתיות פיזיות שנועדו לשרת את צרכי הקהילה. ראוי לציין שעד היום היישוב מכבים ניחן בחוזק חברתי ראשון במעלה. הנוער שיוצא מכאן כולל את מלח הארץ – תנועות נוער, יוצאי יחידות קרביות, סטודנטים מצטיינים. האנשים שהגיעו הנה הם כאלו שעברו מראש מיונים קפדניים, מתוך רצון אמיתי להקים יישוב קהילתי לתפארת''.

כמי שלקח חלק בהקמת יישוב ''יש מאין'', האם גם הדור הנוכחי ניחן באותה חדוות עשייה שאפיינה אתכם?

''אני שומע הרבה אנשים מדברים על דורות ה-Y, Z ועוד אותיות לועזיות. בבסיסו של העניין, בכל חברה או קבוצה ישנם אנשים שמעבר להגשמה האישית שלהם שהיא החשובה ביותר, מצליחים למצוא את המקום לתרום ולעשות דבר נוסף למען החברה. זה צריך לבוא ממקום של התנדבות ואהבה אישית. אני מאמין בכל ליבי שיש לעודד אנשים, על אף עידן הדיגיטל והסמארטפונים, לצאת מעורם, להרים את הראש ולחשוב כיצד הם יכולים לעשות משהו למען האחר''.

מה התחושות לרגל חגיגות 35 שנים למכבים?

''בעיקר התחושה היא של גאווה על שהצלחנו להגשים את החלום ולבסס יישוב מהמובחרים שבמדינת ישראל. מכבים הייתה ונותרה יצירת חיינו. שאפו גדול לכל האנשים שהיו שותפים להקמה, בעלי רוח התנדבותית חזקה מאין כמוה, אנשים שלא נבהלו מהאתגרים והמכשולים שציפו לנו בדרך. אנחנו אמנם לא דוד בן גוריון, אבל יש בהחלט תחושה ממלאת שהיינו חלק מיצירה של פעם בחיים''.
 

לצמוח מן התופת

הוא בן 67, נשוי לאורה, אבא ל-3 בנות וסבא ל-3 נכדים. ''תרשום שאני עוד אופטימי ומקווה לנכדים נוספים'', הוא מפציר. את ילדותו העביר בעיר חולון לזוג הורים שעלו ארצה בגיל 17 (אביו המנוח הגיע מרומניה ושירת כאיש קבע, ואימו מאוקראינה של ימי ברית המועצות). השניים הכירו באונייה שעגנה בקפריסין בדרך ארצה, התחתנו והיו ממקימי קיבוץ שורש. בהמשך עברו לחולון, שם גם נולד בנם, יגאל.

לאחר שנות ילדות שגרתית, נקודת המפנה המשמעותית בחייו של כרמי התרחשה בעת שירותו הצבאי כשריונר (השתחרר בדרגת אל''ם), עת נאבק יחד עם חבריו בחירוף נפש מול תלאות קרבות מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם.

''הייתי במלחמה בן 19 בלבד, שריונר צעיר שיחד עם חבריו פשוט לא ראה בעיניים'', הוא מעיד על עצמו. ''השתתפתי בהמון קרבות קשים, במיוחד ביום הראשון למלחמה מול המצרים בסיני. על אף הניצחון במלחמה, איבדנו המון חברים. שם למדתי בעצם על בשרי מה זה אומר לא לאבד תקווה אף פעם. במבט לאחור אני חושב שהרוח המשותפת והחברים לנשק היו אלו שהשאירו אותנו בחיים. עד היום, קרוב ל-50 שנה מאז המלחמה, אנחנו מקפידים להיפגש כל החברים שנותרו בחיים אחת לחודש-חודשיים במקום קבוע, מעלים זיכרונות ובעיקר מודים שיש לנו האחד את השני''.

מה לקחת עמך מהמלחמה הלאה להמשך החיים?

''עצם העובדה שהופתענו מהעובדה שפגשנו באויב נחוש שנלחם בנו ללא דופי ובלבן של העיניים, לימדה אותי במובן מסוים לאורך השנים את הצורך בשמירה על צניעות. הימים הבאים שלאחר ההפתעה הגדולה, שהתאפיינו בפיכחון ויציאה מהאופוריה בה היינו שרויים, הם גם משל לחיים – לדעת להתרומם ממקומות נמוכים ולקחת את עצמך בידיים. אמנם במלחמה המחיר של התפיסה הזו היה קשה מנשוא, וכלל אבדות רבות, אך שימש עבורי בית ספר לקראת החיים עצמם''.

כשהוא משתחרר מאבק השריפה של המלחמה ההיא, החל כרמי את דרכו המקצועית בחברת תדיראן בתחילת שנות ה-80, תחילה בתפקידי כוח אדם, תפעול ושיווק ולקראת סוף העשור, בעת המשבר החריף הגדול אליו נקלעה, היה מאלו שהשקיעו נמרצות בהבראתה. לימים נמכרה תדיראן סוללות, החברה שהוא עומד בראשה עד היום כמנכ''ל, לחברת סאפט הבינלאומית, כשהיא מתייצבת בתחומה כחברה מובילה בייצור סוללות לשימושים תעשייתיים בארץ ובעולם.

ביג אין ג'פאן

בנובמבר הקרוב יסיים כרמי כהונה בת 8 שנים ו-2 קדנציות כיו''ר הוועד האולימפי, תקופה שהתאפיינה בתור הזהב עבור המשלחות הישראליות, שהצליחו לרשום את הישגיהן הגדולים ביותר אי פעם במשחקים האולימפיים. השיא התרחש כמובן בקיץ האחרון בטוקיו, משם חזרה ישראל עם שתי מדליות זהב מהדהדות (ארטיום דולגופיאט בהתעמלות קרקע ולינוי אשרם ההתעמלות אמנותית) ו-4 מדליות בסך הכול, שסיפקו רגעים של אושר עבור מדינה שלמה.

עבור כרמי הייתה זו הוכחה כי המאמצים הרבים אותם הקדיש יחד עם צוות מקצועי רב-תחומי מאז מינויו לתפקיד ב-2013, אכן נשאו פרי. ''מהיום הראשון בו דרכתי במשרדי הוועד האולימפי בנינו תכנית מקצועית הישגית מקיפה'', הוא מציין. ''הביטוי הראשון שלה היו במשחקי ריו 2016, שלאחריה ביצענו שינויים נוספים, תוך מתן דגש על האלמנט המקצועי. אימצנו לפתחנו את שיטת הנבחרות, שכללה קידום של ספורטאי עילית בשילוב עם המאמנים הבכירים ביותר, מעטפת מקצועית ורפואית רחבה, יחד עם אנשי המקצוע הטובים ביותר בעלי התמחות בענפי הספורט הספציפיים ומכשור מתקדם בשילוב הטכניון על בסיס פרמטרים מדעיים. כל אלו נועדו לדייק את הספורטאים שלנו לרמות הגבוהות ביותר, מתוך הבנה שעל מנת לעשות את קפיצת המדרגה הבאה יש לשאוף למצוינות בכל נדבך אפשרי''.

עד כמה אתה שבע רצון מהתוצאות בטוקיו?

''הצבנו יעדים גבוהים לקראת המשחקים האחרונים. ציפינו לחזור עם לפחות 2 מדליות ולהגיע ל-10 גמרים, כולל מדליה בענף ספורט בו מעולם לא זכינו עד היום. לשמחתי, אכן עמדנו בכל המטרות – 4 מדליות, 18 גמרים והרבה ענפים חדשים בהם העפלנו לגמרים. כשאני מסתכל לאחור אני בהחלט יכול לומר שהייתה הכנה מקצועית מצויינת, שהסתיימה בהתפוצצות של הספורטאים שלנו, במובן החיובי של המילה. אסור לשכוח גם שהמשחקים נדחו בשנה בשל הקורונה, עובדה שעבור ספורטאים אולימפיים עלולה לחרוץ גורלות. לכן, עם כל הקושי, האולימפיאדה האחרונה הייתה עבור כל המשלחת יוצאת דופן''.

איך זה לקחת חלק באולימפיאדה ללא קהל כמעט?

''זו הייתה חוויה מסוג שונה. הפרוצדורות בכפר האולימפי היו מאוד קשוחות. המון בדיקות, קפסולות וספורטאים שמרגע שסיימו להתחרות היו מחויבים תוך 48 שעות לחזור לארצם. זה אמנם עבד בצורה מדהימה, מתוך 11 אלף איש בכפר האולימפי רק 11 מקרי קורונה התגלו, אבל מצד שני להגיע לטקס פתיחה באצטדיון של 60 אלף איש, בו נמצאים בפועל רק 800, זה היה בהחלט מוזר''.

ברמה האישית, איך תסכם את האולימפיאדה האחרונה?

''זכיתי ללוות את הספורטאים שלנו בעיקר בתחרויות, שכן מעבר לזה די אסור היה לנו להסתובב בגלל הקורונה. אבל ללא ספק הרגע המצמרר ביותר היה באזכרת י''א חללי מינכן בטקס הפתיחה. אין מאושר ממני שהמאבק המוצדק במשך כל כך הרבה שנים של אנקי שפיצר ואילנה רומנו (אלמנותיהן של אנדריי שפיצר ויוסף רומנו. ג"פ) הגיע לסיומו בצורה הזו. עבורי זו הייתה הפתעה מצמררת והרגשה שסוף כל סוף, אחרי 47 שנים מהטבח הנורא ההוא, הצלחנו לסגור מעגל למען זיכרון הספורטאים''.

מדוע החלטת לפרוש בנובמבר הקרוב מהתפקיד?

''אני מאמין ששתי קדנציות הן פרק זמן מספיק על מנת להשפיע. כך עשיתי כשהתמניתי ליו''ר מכבי העולמי. הודעתי מראש שעל פי תפיסת חיי זה הזמן שלי לאפשר לדם חדש להשפיע בוועד האולימפי. אני מאוד מקווה שיעל ארד תהיה זו שתתמנה לתפקיד. היא בהחלט האדם הנכון במקום הנכון, שיוכל להמשיך במגמת השיפור בה אנו נמצאים בשתי האולימפיאדות האחרונות''.

מה נאחל לך?

''נראה לי שהגיע הזמן לפרוש בשיא. מאמין שהגיעה העת לפנות את הדרך לדור הבא וליהנות מהמשפחה''.