כאשר מבוסס פסק דין פלילי על הודאת הנאשם בכתב אישום, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין
(צילום: SHUTTERSTOCK)
לבית המשפט הוגשה תביעה אזרחית על תקיפה של התובע ע"י הנתבע, בו הורשע הנתבע, על פי הודאתו ופסק הדין הפך לחלוט. התובע תובע פיצוי כספי מהנתבע בגין נזקיו בתקיפה וכן פיצוי בגין נזקי חבלה במזיד שלטענת התובע ביצע הנתבע ברכבו.
לטענת התובע, הוא נסע ברכבו כשהנתבע, רוכב על קטנוע לפניו. בעת שהיה מופע אור אדום, ירד הנתבע מהקטנוע, פתח את דלת הנהג של רכב התובע , תפס בצוואר של התובע, והכה בראשו, ולא הרפה מבגדיו של התובע עד שנקרעו החולצה והסוודר שלבש. התובע טען כי הנתבע איים עליו שיהרגו ויחבוט בו עם הקסדה, וכי הנתבע אף הלם ברכב התובע וגרם לו לסימנים ושריטות.
בית המשפט ציין כי במקרים של תביעה אזרחית נגררת לפלילים, כאשר מדובר על תביעה אזרחית המבוססת על פסק דין פלילי על פי הודאת הנאשם בכתב אישום בתביעות פיצויים על אונס, תקיפה, רצח אן נזקי רכוש, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין. כאשר מבוסס פסק דין פלילי על הודאת הנאשם בכתב אישום, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין. (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נגד בוחבוט, מפי כב' הנשיא שמגר; ראו גם קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהד' 2009), עמ' 1572). בית המשפט הוסיף כי גרסת הנתבע לנסיבות אירוע התקיפה לא הייתה אחידה.
התובע טען כי מדובר ב"עבריין מועד" בעבירות אלימות, אשר נידון למאסר בגין עבירות בתחום האלימות קודם לאירוע התקיפה נשוא התביעה, וכי הנאשם הורשע, על פי הודאתו באירוע התקיפה נשוא התביעה. התובע צירף לכתב התביעה את כתב האישום בו הודה הנתבע, את הכרעת הדין וגזר הדין והפנה לעברו האלים של הנתבע כפי שפורט בטיעוני המדינה לעניין גזר הדין.
התובע טוען כי בעקבות תקיפת הנתבע נגרמה לו טראומה קשה שהסיטה אותו ממסלול חיו למשך חודשים ארוכים. לדבריו הוא איבד ריכוז וכושר עבודה, נגרמו לו סבל רב וביזוי בשל התקיפה וכן אובדן זמן עקב הצורך לאתר את הנתבע שנמלט, הגשת תלונה במשטרה וטיפול ברכב שניזוק.
הנתבע הכחיש את התקיפה המיוחסת לו, וטען כי מדובר באירוע שהגורם הישיר לו הוא התובע אשר נהג בו באופן מתגרה. לטענת הנתבע, במסגרת עבודתו כשליח פיצה נסע לאט עם 10 מגשי פיצה לחלוקה, כשרכב התובע שמאחוריו צופר ללא הרף, לוחץ על הבלם והגז לסירוגין עד ש"חתך" אותו ופגע קלות בקטנוע מאחור. לדבריו, בעת ההמתנה ברמזור אדום, פנה אל התובע אשר קילל אותו ואיים עליו, ופתח את דלת רכבו של התובע על מנת לקבל את פרטיו. התובע יצא מהרכב תפס אותו, והוא בתגובה תפס חזרה והיו דחיפות ומכות ההדדיות, שבמהלכן נקרעו חולצות השניים. הנתבע הודה כי נתן מכה על תא המטען של רכב התובע, אולם הכחיש כי שרט את הרכב.
הנתבע כפר בנזקים להם טוען התובע וטען כי הם מופרזים ולא נתמכים בראיות.
בעדותו בבית המשפט חזר התובע על טענותיו, דחה את טענת הנתבע כי פגע בקטנוע ברכבו והבהיר כי הנתבע תקף אותו ללא כל התגרות מצדו, אך בגלל שצפר לו פעם אחת בגלל שנסע לאט במרכז הכביש.
התובע העיד על הטראומה שנגרמה לו בעקבות אירוע התקיפה, על איבוד הריכוז בעבודה ועל הצלקת שנותרה בנפשו בשל התקיפה, עד כי חצי שנה התעסק עם המחשבות של מה שהנתבע עשה לו ומחשבותיו כי הנתבע עלול היה להרוג אותו. עם זאת אישר התובע כי לא הלך לטיפולים ולא התלונן אצל רופא.
הנתבע העיד בפניו וטען כי לא הכה את התובע ולא נגע בו, אלא תפס אותו חזק ולא שחרר כפי שהתובע תפס אותו , וכי גם לו נקרעו הבגדים. התובע חזר על תיאור גרסתו לאירוע כמפורט בכתב ההגנה, והכחיש כי הכה את התובע. לדבריו, מסר את גרסתו זו במשטרה, אולם בשל איום המשטרה שאם לא יודה ייעצר, הודה ושינה גרסה. לדבריו, בהמשך הודה בכתב האישום וריצה חצי שנה של עבירות שירות, כשלא עשה כלום. כן שב הנתבע וכפר בטענה כי פגע ברכבו של התובע וטען כי מדובר ברכב ישן. הנתבע העיד כי נולדו לו שני ילדים והביע רצונו לפתוח דף חדש.
בית המשפט קיבל את התביעה וציין כי הנתבע הורשע בהליך הפלילי על פי הודאתו, מבלי שבית המשפט שמע את הראיות. הגם שאין מדובר בפסק דין ש"נקבעו בו ממצאים ומסקנות מרשיעים", יש לראות בהודאת הנתבע בכתב האישום ובפסק הדין המרשיע באותו הליך , ראיה פוזיטיבית לעצם ביצוע התקיפה ואיומים כלפי התובע.
נפסק כי ניסיונו של הנתבע לקעקע העובדות המפורטות בכתב האישום בו הודה, ולטעון שהתובע הוא הגורם לאירוע האלים, בהעלותו גרסה המנוגדת לאמור בכתב האישום המתוקן, אינו יכול לעמוד לו.
המסקנה הסופית היתה כי בנסיבות אלה, משהנתבע הורשע על פי הודאתו בתקיפת סתם של התובע ובאיומים, עולה התנהגותו זו גם כדי עוולת התקיפה שבפקודת הנזיקין.
