(צילום: פרטי)

שום דבר לא הולך קל למיכל זריהן. אחרי שרשמה את הישג השיא של לוחמת טאקוונדו ישראלית – מקום חמישי באליפות העולם 2017 – היא מצאה את עצמה בתוך שנתיים מחוץ לסגל הנבחרת. חלומה האולימפי התנפץ בטוקיו, על רקע צרחות השמחה של אבישג סמברג. אפילו כשהיא מגיעה לחופשת מולדת קצרצרה, שבוע גג, שלושה ימים היא בבידוד ויום אחד נוסף היא אצל הרופא בגלל זיהום ברגל. אבל לוחמת זאת לא אחת שנותנת בעיטות, אלא אחת שממשיכה לעמוד גם כשהיא חוטפת אותן. ואפילו כשהיא לא חוטפת אותן באולימפיאדה, אלא בבית.

"כל האולימפיאדה הייתה נושא כואב", סיפרה השבוע למודיעין NEWS. "רציתי להיות שם, רציתי לחוות את זה מבפנים, זה היה החלום שלי והוא התנפץ. לא היה לי קל לראות. ההתעסקות בזה הייתה לי קשה".

והייתה שנת הקורונה.

"שנת הקורונה הייתה שנה לא פשוטה. להיות בבית, בלי מסגרת, בלי מאמנים, בלי מועדון. לא היו לי מטרות. להורים שלי היה קשה לראות אותי. זאת הייתה התקופה הכי קשה שעברתי בקריירה. ממשיכה להתאמן ולא יודעת אם אני אוכל בכלל להתחרות ברמות שאני שואפת אליהן, אם אני בכלל אקבל עוד הזדמנות לעשות את מה שאני אוהבת".

והזיהום ברגל.

"היו לי כמה ימים מאתגרים. מטפלת באנטיביוטיקה. יהיה בסדר".

אבל העיקר, את אלופת העולם לנשים.

"כל החיים זה גלגל אחד ענק"

אליפות העולם לנשים הראשונה אי פעם נערכה בסעודיה, ומיכל זריהן ניצלה את ההזדמנות כדי להירשם בהיסטוריה. אפשר לאמל"ק את כל הסיפור הזה: אלופת עולם בטאקוונדו, מתאמנת בספרד עם מאמן פיני, ישראלית שנושאת את דגל פורטוגל על אדמת סעודיה. והכל התחיל במודיעין, במועדון הטייגרס המקומי. רק בגיל 26 היא הורידה את הכחול-לבן ושמה על עצמה ירוק-אדום. מבחינה אסטתית גרידא מדובר באסון. ירוק לא הולך עם מגן דוד. אבל אם את הכסף סופרים במדרגות, את הזהב מראים למצלמות. אחרי שנדמה היה שעולמה חרב עליה היא מצאה דרך, ואחרי שדחקו אותה החוצה היא נכנסה מהצד השני. במילים אחרות, כשראתה שלא סומכים עליה פה, היא מצאה אלטרנטיבה והיום כולם מרוויחים. אולי נתחרט על כך שהיא לא מייצגת את ישראל, אבל אם את כל המדינות ייצגו ישראליות, לא נוכל להפסיד.

"היה את הגל של להוציא דרכון ספרדי או פורטוגלי, וזריהן נכנס לרשימה. זה לקח המון זמן, זה נראה כמו נצח היום, ודברים התגלגלו. זה ממש לא היה מתוכנן להגיע למצב הזה שאנחנו נמצאים בו היום, אבל נוצרה הזדמנות והלכתי עליה. יש לי חבר שמכיר אנשים בפורטוגל. הוא דיבר עם הנשיא, הם שמחו מהרעיון שאני אצטרף. אני שמחתי מהרעיון. עכשיו, עם התוצאות, בכלל החגיגה גדולה".

איפה את מתאמנת?

"בספרד. קיבלתי אישור מההתאחדות הפורטוגלית. זה קשר שנוצר עם המועדון הספרדי עוד לפני הקורונה. התאמנתי במועדון הזה במשך חודשיים, היה לנו שם קשר מעולה. עשינו ביחד הכנה לאולימפיאדה בטנריף. יש שם את המאמנים הכי טובים, התנאים הכי טובים, האימונים הכי טובים. התוצאות מדברות, שלי ושל המועדון הזה, שהביא מדליות מהאולימפיאדה ומאליפויות עולם ואירופה לנוער. זה כבוד גדול גדול וכיף גדול. תומכים בי, מגבים אותי. הכי טוב שיכולתי לבקש".

מזל?

"הרבה מזל, אבל גם הרבה הקרבה. עזבתי את הבית, המשפחה, עברתי למדינה אחרת. יש אנשים טובים באמצע הדרך, אבל צריך לצאת אל הדרך".

איך הנבחרת הפורטוגלית?

"אני עדיין לא כל כך מכירה, הייתי הפורטוגלית היחידה שטסה לתחרויות האחרונות. הבאתי זהב בפולין, כסף בבוסניה, אבל הייתי לבד, עם המאמנים שלי מספרד. הבנתי שהיו בנבחרת לוחמים מאד טובים. אחרי האולימפיאדה חלק לקחו פסק זמן, חלק אולי חושבים על ההמשך".

כמה קשה הייתה לך ההחלטה לייצג את פורטוגל?

"מאד. אבל הבנתי שבנבחרת זה לא יקרה, שזה לא אפשרי. היו הרבה טלטלות, הרגשתי שזה לא הוגן. יש לי מטרות, יש לי שאיפות, יש לי תשוקה, יש לי חלום".

מה החלום?

"להיות הכי טובה, להגיע הכי גבוה. אני רוצה להיות אלופת עולם, אני רוצה להיות אלופת אירופה. דווקא האולימפיאדה עדיין רחוקה לי, אני לא חושבת על זה עדיין".

את בכושר הטוב בחייך?

"אני בכושר טוב, אבל אני עדיין לא בכושר הטוב בחיי. אהיה שם, שנה הבאה, לקראת אליפויות אירופה והעולם. אני מרגישה שאני עובדת נכון, שאני מתקדמת ומתחזקת".

אחרי שזכתה באליפות העולם הראשונה אי פעם לנשים, מיכל התראיינה לכאן 11 והוציאה את כל מה שהיה לה בבטן. הדברים עוררו סערה בביצה המקומית, באיגוד ענו בהתלהמות ישראלית טיפוסית, והפעם היא נזהרת בדבריה, בוררת מילים, מתרחקת מהנושא. שיעור היא למדה, והיא לומדת מהר. הפנים קדימה, למטרה הקרובה. השנה היא לא תשתתף באליפות ישראל, היא תשתתף באליפות פורטוגל.

"לאליפות העולם 2019 לא שלחו אותי. זה כאב. הרגשתי שאני בכושר טוב, שיש לי את היכולת לזכות, היה לי סיכוי טוב".

אז למה לא שלחו אותך?

"כנראה חשבו שצריך לשלוח מישהי אחרת"

זאת הייתה נקודת השבר?

"בסוף הייתי צריכה לחפש אפשרויות אחרות כדי להשיג את המטרות שלי, ואני שמחה שהצלחתי למצוא. הרבה בזכות הורים שתומכים כלכלית, פיזית ונפשית. אני רוצה להודות להם, כי כמה שהייתה לי קשה השנה, להם היא הייתה קשה יותר. הם לא הבינו למה, למה אני ממשיכה, למה אני נאחזת, אבל נתנו לי גיבוי".

המסקנה היא לא לוותר?

"אף פעם לא לוותר. להאמין בדרך שלך, עם תשוקה וחלום מוצאים את הדרך".

פינה חמה לטייגרס?

"ברור, יותר מפינה חמה. טייגרס זה הבית, שם התחלתי ולשם אני חוזרת. כל האנשים והמאמנים והתלמידים, זאת משפחה. זה הבסיס להכל. אני מקבלת פה תמיכה, אהבה ופרגון בלי סוף. הכי כיף בעולם".