בשבוע שעבר פרסם משרד החינוך הודעה לעיתונות, שמאחוריה התגלתה תמונה בלתי נתפסת. מסיכום הנתונים של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך עולה מציאות שספק אם מישהו ניבא בתחילת משבר הקורונה שתתגלה בחומרה כה רבה. על פי הנתונים, המתייחסים למצבם הנפשי של תלמידי מערכת החינוך, חלה עלייה של 43% במספר הטיפולים של תלמידים המצויים בסיכון לאובדנות שמתבצעים בשירותים הפסיכולוגיים-חינוכיים (מ-829 טיפולים בשנת 2020 ל-1,184 טיפולים ב-2021. בנוסף, חל גידול בהערכות הסיכון מ-2,780 הערכות בשנת 2020 ל-3,072 הערכות אשתקד.
באותה הודעה פרסם משרד החינוך נתונים נוספים, ממחקרה של פרופסור מירי שרף מאוניברסיטת חיפה, לפיהם 60% מתלמידי בתי הספר היסודיים סובלים מדיכאון ברמה כלשהי, מדכדוך קל ועד לדיכאון קליני חמור, ובקרב תלמידי העל-יסודי הנתון כבר עומד על לא פחות מ-67%.
שוחחנו השבוע עם מורים, הורים, תלמידים ויועצות חינוכית בניסיון להבין כיצד נראים אותם נתונים סטטיסטיים בשטח, ומה יכולה ועושה המערכת כדי להגיע אל אותם תלמידים ולייצר עבורם מסגרת תומכת.
אמירות אובדניות בביה"ס היסודי
את היועצת החינוכית נירית סבן מבית הספר היסודי שיבולים, אנו תופסים כשהיא מחלימה מקורונה בביתה. הנתונים שפורסמו לא ממש הפתיעו אותה. "שמעתי על הנתונים ואני מרגישה אותם בשטח. אני לא יכולה לדבר בנתונים מספריים, אבל יכולה לדבר מבחינת התחושה שלי. קודם כל, צריך לומר שיש הבדל בין התקופה האחרונה, עד לפרוץ הגל האחרון, שהייתה איזושהי שגרה ויכולנו להרגיש שלאט-לאט העניינים נרגעים, לעומת סוף השנה שעברה, שקיבלנו את הילדים לאחר הסגר האחרון. זה היה לא פשוט, כמו סטירה לפנים. ממש הרגשנו את חוסר השקט של הילדים. הם היו מאוד אימפולסיביים. כיועצת בית הספר, שאלי מתנקזים כל העניינים הרגשיים וחברתיים, קיבלתי הרבה פניות מתלמידים שחשו בדידות. יכולתי להבחין עד כמה ילדים קצת איבדו מהמיומנויות החברתיות שלהם".
מה זה אומר? ומה יכולתם לעשות בנוגע לכך?
"הרבה ילדים פנו אלי וסיפרו שמרגישים בודדים ושאין להם חברים, שלא מזמינים אותם למפגשים אחרי הצהריים וכולי. לכל פנייה התייחסנו כולנו בכובד ראש. יצאנו בהפסקות לצפות בילדים ולראות מה קורה איתם, איך הקשרים ביניהם. לא תמיד יכולנו לראות ביטוי פיזי לאותה תחושה שלהם, אבל יכולנו ממש להרגיש שהרבה ילדים חזרו עם תחושת בדידות מהסגר. היה צריך ממש לאסוף אותם, להחזיר אותם מכל זה. המחנכות ואני קיימנו המון שיחות בנושא המפגשים החברתיים אחה"צ, היינו עם היד על הדופק בכל נושא ההזמנות לימי הולדת. עמדנו על זה מול ההורים, הוצאנו מכתב לקהילה והתקשרנו להורה-הורה. כששמענו שיש איזושהי מסיבה ולא כולם מוזמנים, התקשרנו אל אותם הורים ואמרנו שזה לא יכול להתקיים כך. זה היה ממש לאסוף את השברים. אני חייבת להגיד שבתקופה האחרונה משהו מאוד נרגע, עד שפרץ הגל האחרון".
איך בעצם נראים סימני דיכאון בגיל כזה?
"יש אמירות אובדניות. כן, גם בגילאים האלה. זה לא מגיע לניסיונות אובדניים, אבל יש אמירות. זו קריאת מצוקה לכל דבר. יש עלייה משמעותית בעניין הזה, כמו גם בפניות של ילדים בעניינים חברתיים. איך אתחבר? איך להיכנס לסיטואציה חברתית וכל מה שקשור למיומנויות חברתיות. אלו בעיקר הדברים. אם נסתכל על התקופה של לפני הקורונה, אז אני יכולה בהחלט להגיד שיש עלייה משמעותית בתופעות האלו".
וכשאתם פונים להורים, אלו תגובות אתם מקבלים?
"ברוב המקרים אנחנו מקבלות שיתוף פעולה. נתקלנו, בעיקר בהתחלה, בתגובות שאולי אנחנו סתם נטפלים אל הילד, אבל אנחנו יודעים איך לעשות את הדברים, איך לפנות ואיך לבצע את התהליך. אנחנו מבינות את הקושי של ההורים לקבל דברים כאלה, ובגלל זה בסופו של דבר ב-99% מהמקרים אנחנו מקבלות את שיתוף הפעולה של ההורים".
ובמקרים הקיצוניים זה מגיע להפניית ילדים לטיפול פסיכולוגי?
"בהחלט, בטח. יש עלייה בהפניות לטיפולים רגשיים. אני מאוד שמחה על התקציבים שאנחנו מקבלים כדי להביא תכניות שנותנות מענה רגשי וחברתי לבתי הספר והן מאוד תורמות. אצלנו ייכנסו לבית הספר שתי תכניות מצויינות כאלו וזה נהדר ומעודד".
במבט קדימה, התקופה הזאת תשאיר משקעים אצל הילדים?
"אין ספק. כל דבר שאנחנו עוברים משאיר בנו משהו. זה לא ייעלם כאילו לא היה. בזכות זה שאנחנו מאוד עירניים ומתייחסים לכל דבר, ובזכות התקציבים שניתנים כדי לתת מענה, אנחנו נצא מזה מחוזקים. זה לא יישכח, אבל אין לי ספק שנצא מחוזקים. אני מאוד אופטימית".
"מה עושים בלילות? שותים"
שוחחנו השבוע עם מספר תלמיד תיכונים בעיר, בעיקר אלו שנמצאים כבר בתקופת הבגרויות, שסיפרו מה עשו להם השנתיים האחרונות.
ליאת (שם בדוי), תלמידת י"ב באחד התיכונים המובילים בעיר, סיפרה: "תכל'ס, אפשר להגיד שרובנו בדיכאון. הנתונים שאתה מספר עליהם לא ממש מפתיעים אותי. אם אני מסתכלת רק על החברות שלי, אני רואה שלפחות חצי מאיתנו כבר לוקחות ציפרלקס וכאלה. זה אפילו כבר נהיה טרנדי. גם אני לוקחת, אני לא מתביישת בזה".
מתי הבנת שאת בעצם סובלת מדיכאון?
"האמת שלקח זמן עד שהבנתי את זה. זה גם לא משהו שקרה בהתחלה, בסגרים הראשונים, אלא רק מאוחר יותר. בשנה הראשונה עוד הייתי מאוד פעילה בתנועת נוער ובהתנדבות בכל מיני עמותות, אז לא הרגשתי שאני שוקעת. רק יותר מאוחר שמתי לב שחלק גדול מהיום אני מבלה במיטה, עם המחשב והטלפון. פחות התחשק לי לצאת מהבית ולהיפגש עם חברות, שלא לדבר על זה שגם הרבה מאוד ימים לא הלכתי לבית הספר. מה ההורים שלי אמרו? בהתחלה הם ניסו לדרבן אותי להיות יותר פעילה ולצאת ולהשקיע בלימודים, אבל מתישהו הם קצת התייאשו אני חושבת. לפני חצי שנה בערך יצא לי לקרוא איזה ספר, על נערה שמתמודדת עם דיכאון חמור, כרוני, ואיכשהו זה פתח לי את העיניים. ההורים שלי שמחו שאני מבקשת ללכת לטיפול. עם הטיפול אצל הפסיכולוגית והכדורים מצבי יותר טוב היום, אין ספק".
ניר, תלמיד י"א, סיפר השבוע למודיעין NEWS: "אני חושב שזה מאוד מתעתע וקשה להגיד אם הדור שלנו בדיכאון היום, אחרי השנתיים האלו. מצד שני, אולי אפשר לראות שכל הסגרים האלה והחלוקה לקפסולות וכל זה הביאו למצב שכל אחד יותר מסתגר עם החברים הקרובים שלו. אולי זה פגע במרקם החברתי וביכולות שלנו. אני גם יודע שיש תלמידים שעבורם בית הספר היווה איזשהו עוגן והם נשענו על הקשרים שיש להם בו. ברגע שזה נלקח מהם עולמם חרב עליהם והם חוו בדידות ודיכאון עמוק".
אתה יכול להצביע על תופעות חדשות אחרי התקופה הזאת?
"אני חושב שיש היום הרבה יותר שתיית אלכוהול ועישון קנאביס ממה שהיה בעבר. אני לא תמים, אני יודע שתמיד היו את אלו ששתו ועישנו, אבל נראה לי שעכשיו זה הרבה יותר נפוץ. מהשכבה שלי אני יודע שבתקופות של הלמידה מרחוק בכל ערב הייתה ישיבה אצל מישהו אחר או באחד הפארקים. זה כבר נהיה נוהל כזה. קובעים בוואטספ והולכים לשתות. אני מניח שאחרי שמתרגלים לשגרה כזאת גם קשה לחזור שוב לשגרת לימודים ומבחנים, במיוחד כשמדובר על הבגרויות וכל הלחץ הזה".
על הלחץ של תקופת הבגרויות והניסיון לחזור למסלול, מספר גם ג', תלמיד י"ב בעירוני א': "בכל תקופת הזום לא הרגשנו את המורה בכלל, אז הברזנו יותר משיעורים ולא הכנו שיעורי בית ומטלות. אחרי שחזרנו ישר התחילה תקופת המבחנים ולי לפחות היה מאוד קשה. לשמחתי, ההורים שלי מאוד הבינו איפה אני נמצא ולמה כל כך קשה לי לשבת על התחת וללמוד כמו שצריך. אז איפה שהיה אפשר הם הקלו עלי, ובמקרים אחרים דאגו שאקבל את העזרה שאני צריך. אם אני מסתכל על התקופה הזאת אז לגמרי נראה לי שעם הורים אחרים יכולתי לשקוע הרבה יותר עמוק. הלחץ הזה, אחרי תקופה של סגר בלי החברים ובלי מסגרת, זה לא היה משהו פשוט. בהתחלה הרגשתי מאוד לבד בתוך הדבר הזה, עד שההורים שלי התגייסו ועזרו לי".
כשהילד לא יוצא מהמיטה
צד נוסף בסיפור הזה הם ההורים, שבחלק מהמקרים הופתעו לגלות ילדים אחרים לגמרי מאלו שהכירו לפני ימי הקורונה.
ענת (שם בדוי), אם לתלמיד י"א בתיכון מו"ר, סיפרה השבוע: "אני חושבת שבערך אחרי החצי שנה הראשונה של הקורונה, אחרי הסגר השני אולי, שמתי לב שהילד שלי אחר פתאום. התחילו לצוץ כל מיני התנהגויות שלא היו אופייניות לו. דכדוך, אפאטיות, חוסר היגיינה, חוצפה לפעמים. הוא ילד שהיה מאוד פעיל, גם בתנועת נוער וגם בכדורסל וגם חברתית, וכנראה שלא שמתי לב עד כמה הסגרים האלו השפיעו עליו. זה לא פשוט לראות את הילד שלך שוקע. בקושי יוצא מהמיטה, בקושי מדבר איתך, מבלה את כל שעות הלילה במשחקי מחשב עם החברים באונליין. בהתחלה חשבתי שטוב שיש לו את זה, אבל זה לא תחליף ראוי לאינטראקציה אנושית אמיתית, ואת התוצאות באמת התחלנו לראות. אתה רואה את זה ובעצם אין לך הרבה מה לעשות. כשהגיעו החיסונים לבני הנוער מאוד שמחתי שסופסוף הוא יחזור למסגרת שתחזיק אותו מפוקס, אבל אז הגיע הגל האחרון ובעצם הוא לא הלך לבית הספר כבר יותר משבועיים. אני מקווה שפה זה יסתיים וחזרה אמיתית לשגרה תחזיר אותו למי שהוא היה".
גם אביב, הורה לתלמיד באחד מתיכוני העיר, חווה את אותם קשיים: "כן, אפשר להגיד שהילד שלי שקע למשהו שאני קורא לו "חצי דיכאון". זה התחיל בפריקת העול של הסגרים הראשונים הממושכים, ומשם המשיך להתגלגל. פתאום הילד כבר לא ממש לומד, באופן לא אופייני לו, ואתה בוחר אם לנהל על זה קרב. אמרתי לעצמי בשלב מסויים שיש דברים חשובים יותר מלימודים, ודרבנתי אותו לחזור לעסוק בספורט וללכת לתנועת הנוער. אפילו שמחתי כשהוא התחיל לעבוד כמה פעמים בשבוע בפיצרייה, גם אם זה בא על חשבון הלימודים. את הלימודים אפשר להשלים מאוחר יותר, אבל הפגיעה הנפשית היא חמורה יותר. אני חושב שיש בעיה נוספת, עליה פחות מדברים, והיא שבמשרד החינוך לא ממש נותנים את הדעת על מצבם הנפשי-רגשי של תלמידי י"א-י"ב ומפעילים עליהם לחץ משמעותי עם הבגרויות. זה כאילו שהם לא הבינו שקורה פה משהו גדול יותר מממוצעי המסיימים עם 5 יח"ל מתמטיקה, שיש דברים חשובים יותר. הלחץ הזה הוא לא פשוט לילדים שבקושי לומדים כבר שנתיים. אין לי ספק שהבגרות של הבן שלי לא תהיה מוצלחת כמו שיכלה להיות, אבל העיקר שנעבור את התקופה הזאת במינימום נזק".
יו"ר הנהגת ההורים העירונית, אייל כהן, הוסיף השבוע: "משרד החינוך פרסם בימים אלה נתון מדאיג של גידול בכמות התלמידים שחוו סוג של משבר בתקופת הקורונה, תוך שימת דגש על דכאון מתמשך בקרב בני הנוער בכלל הגילאים, ויצר סוג של כאוס בקרב כלל הנוגעים בדבר. אני חושב שצריך להדגיש מספר פרמטרים חשובים ביותר בנושא, ואחד מהם הוא הטיפול בתוך בתי הספר והמשמעות של חזרה מהירה לשגרה, שיכולה למנוע ואף לפתור חלק גדול מהתופעות המצטברות בקרב ילדינו. מוסדות החינוך נחשבו תמיד אבן דרך בטוחה לילדים ואנו חייבים להמשיך לפעול שכך זה יישאר. חשוב שנפעל כולנו כדי לחזור לשגרה מלאה בהקדם, ואני מאמין שאם נעשה כך נצליח לגשר על הפערים שנוצרו ולהחזיר את הילדים שלנו למסלול הנכון בהקדם".
