בעיית עומסי התנועה הכבדים בכביש 446, ממנה סובלים תושבי היישובים הסמוכים, מלפיד וכפר האורנים ועד ליישובי גוש טלמונים מעבר לגדר ההפרדה, הגיעה השבוע לנקודת רתיחה.

למעלה ממאה מפגינים התייצבו בשישי האחרון באזור מעבר חשמונאים, לאחר שיצאו בשיירת רכבים מהיישוב ניל"י הסמוך. כזכור, מזה מספר שנים שעומסי התנועה באזור, מצומת שילת ועד לתוך שטחי הרשות הפלסטינית, הלכו והתפתחו לפקקים קשים מדי יום. במשרד התחבורה כבר יצאו לדרך עם תכניות להרחבת כביש 446, אולם מענה סופי לבעיה יגיע ככל הנראה רק בעוד מספר שנים לא מועט, עם הקמת מחלף שילת ופתיחת הכביש שיחבר בין מודיעין עילית לכביש 443, שיעבור ממזרח לכפר רות.

במהלך ההפגנה אמרו המפגינים: "החיים שלנו בסכנה וכולם יושבים בחיבוק ידיים. הזמנו מספר פוליטיקאים ולצערנו הרב אף אחד לא הגיע, אבל זה לא מפתיע. אנחנו מרגישים אזרחים סוג ב', והם יודעים להוכיח לנו את זה כל פעם מחדש. לנו נמאס מדיבורים, אנחנו רוצים מעשים".

אחת הדרישות העיקריות של המפגינים היא הגברת קצב העבודות באזור, שמתנהלות בשלב זה בקצב איטי למדי. "לא ייתכן שטרקטור אחד עובד שם כבר חודשים. כפתרון זמני להקלת העומס, חובת הצבא לפתוח כבישים שנסגרו מטעמי ביטחון, כבישים ששנים נסענו בהם ופתאום הוחלט שאסור".

לילך כהן, תושבת נעלה וממארגנות ההפגנה, סיפרה השבוע למודיעין NEWS: " מדובר על עשרה קילומטרים שלוקח יותר משעה לעבור אותם, במקום עשר דקות. הפקקים מתחילים בשעה שש בבוקר ונמשכים עד תשע וחצי, וכמובן גם בשעות אחרי הצהריים.  מה שמוסיף לעומס זו העובדה שיש 13 אלף פועלים שעוברים בכל יום במחסום, דבר שיוצר צוואר בקבוק. אליו מצטרפת העובדה שיש יציאה אחת בלבד ממודיעין עילית ומחשמונאים. כל היישובים האלה מתנקזים לנתיב אחד בלבד".

עד כמה זה משפיע על החיים שלכם?

"יש הסעות לתלמידים שלומדים בתיכונים  במודיעין, והם יוצאים מהבית בשבע בבוקר ומגיעים לבית הספר רק בתשע-עשר. אנשים לא מצליחים להגיע לטיפולים רפואיים בזמן, לא יוצאים לבדיקות דם, ילדים בחינוך מיוחד תקועים בפקקים מעל לשעה וחצי. זה לא אפשרי.  "אני מ-2019 מנסה לפנות למועצה ולמשרד התחבורה ופשוט אין מענה. אף אחד לא מתייחס אלינו. אנחנו תמיד מקבלים איזשהו פלסטר. מגיעים, מווסתים את התנועה, יש הקלה ליום-יומיים ושוב נעלמים מהשטח. יש פתרונות שניתן ליישם בינתיים, כמו למשל לפתוח מעברים שהצבא סגר, אבל אף אחד לא לוקח אחריות. המועצות גם לא לוקחות אחריות, בגלל שהאחריות על המקטע של 446 מתחלקת בין מטה בנימין, מועצת חבל מודיעין ועיריית מודיעין. אז אף אחד לא לוקח אחריות".

ממשרד התחבורה נמסר: "במסגרת פרויקט כביש 446 לפיד-שילת מתקיימות עבודות הכנה במקום. עם השלמת עבודות ההכנה ומתן האישורים הנדרשים יושלם חלקו השני של הפרויקט, אשר יכלול שדרוג הכביש, הוספת נתיב שלישי, סלילת נת״צ בקטע לפיד-שילת ושיקום נופי".

ממועצת מטה בנימין נמסר: "הפקקים ביציאות מבנימין בבקרים בעיקר בלתי נסבלים. לא מדובר בעומס תנועה, אלא במצוקה שמקפחת את זכויות האדם והאזרח של התושבים. ראש המועצה ישראל גנץ מוביל בשנים האחרונות, יחד עם משרדי הממשלה, תכנית לפיתוח הכבישים, ובמרכזה שילוש כביש 446, שמשרד התחבורה כבר מבצע בשטח. כך שבטווח הארוך המצב ישתפר. עד אז המועצה פועלת בכל דרך מול הגורמים הרלוונטיים במשרד הביטחון, בצה"ל, במשטרה, ברשות המעברים ועוד כדי להביא להקלה על העומס בטווח המיידי".

כביש הפלא

איציק גרפל, המוכר במודיעין כעיתונאי ומתגורר בניל"י, מספר איך נראים החיים בצל הפקקים.

כביש 446 הוא כביש פלא, שמקביל לנסיעה במנהרת זמן שטנית במיוחד. אתה יוצא מניל"י או נעלה בן 30, מבושם, טובל באנרגיות טובות, ומגיע אחרי כשעה למחסום חשמונאים עצבני ונרגן כשאתה כבר בן 50, ונוחת בצומת שילת להמשך הנסיעה תשוש נפש וקרוב לגיל גבורות. ליעד המקורי שאתה רוצה להגיע אליו אחרי שילת (תל אביב, ירושלים, ראשל״צ וכולי) עליך להוסיף עוד שעתיים ביציאה.

עשר שנים אני גר בנילי. פייר, ישוב פסטורלי עם צביון כפרי, שקיעות מדהימות ואנשים נפלאים. חמש השנים הראשונות היו גן עדן ברמת התנועה בכביש. מהבית למודיעין, בטראפיק הבוקר הכי עמוס, מקסימום חצי שעה נסיעה. חמש השנים האחרונות הן כבר זוועת אלוהים. אפילו בגלגל"צ המדווח על הפקקים המופרכים שהם מנת חלקנו, כבר מושיטים מהרדיו טישו לנגב לנו את הדמעות ומחבקים מרחוק באמפטיה. אין ספק, אנחנו נוסעים מוכים. שעה וחצי של זחילה על ציר של כמה מאות מטרים.

עבדכם הנאמן עובד בקריית ספר, היא מודיעין עילית, ואני מודה – אכן  שפר עליי מזלי. לי לוקח ״רק״ 50 דקות מניל"י לעבודה. כמה זה ביום שישי או ערב חג כשהכביש ריק? 8 דקות במקרה הרע.

לא מנחם אותנו, נוסעי הכביש הזה, שכל הארץ מפוקקת ברמות שכבר שוות ועדת חקירה ממלכתית.  אנחנו חושבים שכביש 446 מבטא זלזול בחיי התושבים שמשתמשים בו, ומסמל חלמאות תכנונית בניסיונות העלובים והפתטיים למצוא פתרון לכאוס. כמה דובר על נושא הפועלים הערבים מהכפרים שיוצאים לעבודה בשעות מקבילות לאלה של התושבים הישראלים בציר, כמה דובר על הצורך בהרחבת הנתיבים לשלושה וחמישה, כולל נת״צ, כבר לפני חמש שנים לנוכח שילוש גודלה של האוכלוסייה בכל האזור. דובר  גם על פתיחת כביש המערכת ממחסום חשמונאים למחסום מכבים לטובת הנוסעים לעיר בירתנו, וכמובן לא נשכח את הדרישה לאסור חד משמעית על כניסת מיכליות ו״רכבות״ מהמחצבות לכביש עד לשעה 9:30. גם במודיעין בימיה הראשונים לא הותרה כניסת משאיות מכביש מספר 1 וכביש 443 לעיר עד 10:00 בבוקר, כדי לא לפוקק אותה.

הצעדים הדרסטיים ברורים., אממה, לא ראש מועצת בנימין, ישראל גנץ, שהאזור הזה כנראה פחות מעניין אותו, עשה יותר מדי בנדון. גם לא שר הביטחון גנץ, לא מע״צ ובטח לא משרד התחבורה בימי מרב מיכאלי, שהבהירה שאין מה להשקיע בתשתיות כי בלאו הכי הישובים באזור יפונו. לכן אגב, לא קשה להבין איך בצלאל סמוטריץ׳, כשר התחבורה לפני מיכאלי, פעל מצוין לטפל במפגע של צומת הכניסה לקריית ספר.

ההפגנה בשישי לא תעלה ולא תוריד כמובן במסע ההיחלצות מהפקקים בכביש. לטעמי, מזמן היה צריך לשרוף צמיגים באזור המחסום, כדי להציף את הקריזה של התושבים מול חוסר האונים של הנוגעים בדבר. יש תושבים בניל"י ובנעלה שכבר אורזים ומחפשים פקק יותר ידידותי לאמץ להם. מה שברור הוא שככה באמת אי אפשר להמשיך. מה זה אומר? נחיה ונראה.