יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר בפתח וכמדי שנה הציבור הישראלי מתעטף בשמיכה דקה של תוגה. כבר מילדות כולנו מתורגלים באותה אווירת התכנסות, רגע לפני שעוברים אל חגיגות יום העצמאות. תחנות הרדיו עוברות למוד שקט, בטלוויזיה תיכף יחלו בשידור סרטי הזיכרון ומערכת השכול הישראלית פועלת כמו מכונה משומנת, מתורגלת מדי בנהלים שנכתבו בדם.

כולנו כואבים מדי שנה את כאבן של המשפחות השכולות, אולם לא מעיזים לדמיין שיום אחד גם אנחנו עלולים להצטרף ל"משפחת השכול". שלוש משפחות ממודיעין נוספו במהלך השנה האחרונה אל אותו מעגל עצוב: משפחותיהם של סא"ל דולב קידר וסרן נתן כהן שנפלו במהלך מבצע צוק איתן, ומשפחתו של אלמוג שילוני, שנרצח בידי מחבל בסמוך לתחנת הרכבת ההגנה בתל אביב.

רגע לפני הצפירה והטקסים חזרנו לשלוש המשפחות כדי לשמוע ממקור ראשון עד כמה נורא הדבר לציין את "יום הזיכרון הראשון" שלהן כמשפחות שכולות, והאם יש אמת באמרה שהזמן מקהה את הכאב.

"לשבת שבעה מחדש"

סא"ל דולב קידר שירת כמפקד גדוד "גפן" של בית הספר לקצינים והיה בן 38 בעת שנפל במרחק כמה מאות מטרים צפונית לקיבוץ ניר עם, בסמוך לגדר המערכת. קידר פיקד על כוחות צה"ל שהגיעו למקום בעקבות דיווח על חדירת מחבלים, ולאחר שטיל נ"ט נורה על אחד מרכבי הכוח הסתער קידר בראש חייליו ונורה למוות. על תפקודו בעת האירוע זכה קידר בצל"ש לאחר מותו. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

דרורית קידר, אמו של דולב המתגוררת בכפר סבא, שמחה השבוע על ההזדמנות לספר על בנה: "כל הזמן פחדתי שבעוד עשר-עשרים שנה ישכחו אותו. אבל אחד הפקודים שלו אמר לי לא לדאוג, שדולב הותיר אחריו מורשת שכולם עוד ילמדו אותה".

יום הזיכרון הראשון כאם שכולה החל עבור דרורית כבר בשבוע שעבר עם ציון יום השואה: "כבר באותו יום התחילו אצלי תחושות קשות. כל השנים הלכנו עם דולב לבית העלמין בקריית שאול, שם קבור קרוב משפחה שלנו שנפל ביום האחרון למלחמת יום כיפור. עכשיו יש לנו כתובת אחרת לבקר. בימים האלה יש עוד ועוד גירויים שמפעילים אותנו. הטקסים וערבי שירי לוחמים והתייחסויות של פקודים וחברים שמעלים תמונות וסיפורים בדף הפייסבוק לזכרו. הוא נגע בכל כך הרבה אנשים שכל הזמן מזכירים אותו, היה מאוד דומיננטי. אין יום שלא חושבים עליו. זה גוזל הרבה כוחות נפש מאיתנו. אנחנו חזקים וממשיכים בחיים, אבל זה קשה ויהיה קשה. מיכל (אלמנתו של דולב. ע.ק) אמרה השבוע שזה כמו 'שבעה מחדש'. בדיוק לפני שהתקשרת אמרתי לבעלי שהבטן שלי מתהפכת".

הזמן כבר מקהה את הכאב?

"להיפך. הזמן מגביר את הכאב. הגעגוע מאוד קשה. החוסר, הריק, הטלפון ממנו שתמיד היה מגיע למרות שהיה כל כך עסוק. הוא תמיד דאג לשמור על קשר הדוק עם המשפחה. הוא היה מאוד חכם ובנקודות שונות בחיים היינו מתייעצים איתו והיום הוא פתאום איננו. זה קשה מאוד. למזלנו יש לו אישה שאנחנו מאוד אוהבים ונכדים וזה נותן תקווה להמשך. אנחנו מגיעים הרבה למודיעין, שומרים על הילדים ועושים ארוחות ערב משפחתיות מדי שישי. כשאני מגיעה לבית של דולב ומיכל ורואה את החנייה שלו עומדת ריקה, זה ישר נותן זבנג. אלה הדברים הקטנים של היום יום שעושים את זה כל כך קשה".

"כמו לנפח בלון עם חור"

סמ"ר אלמוג עשהאל שילוני נרצח ב-10 לנובמבר 2014 בתחנת רכבת ההגנה בתל אביב, כשמחבל פלסטיני תקף אותו מאחור באמצעות סכין קצבים ארוכה. שילוני נאבק בו בכל כוחו והגן בגופו על נשקו עד לנשימתו האחרונה ובכך מנע פיגוע גדול הרבה יותר. מספר חודשים לאחר מותו חנכה משפחתו בית לחיילים בודדים במודיעין, שיספק להם בית חם בעת שירותם. בכוונת המשפחה אף לסייע לאותם חיילים במלגת לימודים לאחר סיום שירותם הצבאי.

השבוע סיפר יוסף שילוני, אביו של אלמוג, על תחושות המשפחה לקראת יום הזיכרון: "לתאר תחושה מסוג זה זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. תיארתי את זה כמו מצב בלתי נתפס בו אתה מנסה לנפח בלון, לשמור כל הזמן שיהיה מנופח למרות שיש בו חור גדול. זה בלתי אפשרי ומתיש ומושך למטה. אבל אני מוכרח לציין שמה שאנחנו עושים כדי להנציח את אלמוג נותן לנו אור בקצה המנהרה. שואב למעלה. יום הזיכרון זה יום מיוחד לעם ישראל, עבורנו יש יום זיכרון אחד ארוך ומתיש. זה יום קדוש עם ערך רגשי עצום. תמיד התחברנו ליום הזה מרחוק ומרגע שזה פגע בנו אנחנו ביום זיכרון מתמשך".

כמו אמו של סא"ל קידר, גם אביו של אלמוג מספר כי הזמן לא מקהה את הכאב: "הפצע עוד שותת דם. רק התחלנו את המסע הזה. בזמן השבעה והחודש באו גם הורים שכולים לחזק אותנו. רואים שכולם חיים, נושמים ומשתדלים להתקדם, אבל המבט המעורפל בעיניים, מבט של השכול, זה ישר אומר שהם עוד שם. זה מיד מחבר לגיא צלמוות. במהלך השבעה הגיע אלינו יהודי שכבר 36 שנים הוא אב שכול וסיפר שהכאב לא עובר, שהוא משתדל לחיות לצד זה. רואים את הקמטים על מצחו והבנתי שאם לא מוצאים דרך להתחבר לחיים, זה מושך אותך למטה".

אחת הדרכים של משפחת שילוני להתחבר אל החיים, היא כאמור דרך הנצחתו של אלמוג: "אמונה פלוס הנצחה, זה נותן כוח אמיתי להתרומם, לצוף. לשמור על הבלון מנופח. העשייה שלנו היא בנפשות, לגעת באנשים. המשך ישיר להתנהלות של אלמוג בחייו. אני תמיד אומר שאלמוג נפטר בח"י במר חשוון. כאשר מתקנים אותי שזה י"ח בחשוון ולא ח"י, אני אומר שאם יש מילה אחת לסכם את אלמוג – זה חי. מחייך בלי סוף, נגע בנשמות, עשה כל כך הרבה לעזור לחלשים. זה מחבר אותנו לקרקע ולרצון לבחור בחיים, להתחבר למה שנותר ונותר הרבה. אני מקווה שעם הזמן הפרויקט שלנו יצליח ויקדם את החיילים האלה. זה ייתן לנו המון המון כוח לעשייה. עוזר לנו להיות מאוחדים ומגובשים, לדעת שהוא לא נשאר מאחור אלא מוביל את זה".

"הולכים אל הלא נודע"

דוד ולימור, הוריו של סרן נתן כהן, מקבלים את פני בחיוך. חיוך שמצביע יותר מכל על בחירתם לבחור בחיים ולא לשקוע אל השכול. כך למשל הפינה בבית בה תמונותיו של נתן תהיה "פינה חיה" כהגדרתם, כך המשיכו את מסורת התחפושות המושקעות גם בפורים השנה ולכן הם מקפידים גם שאחיו של נתן לא ייפלו בין הכיסאות בצל האסון שפקד את המשפחה. נתן היה בן 23 במותו, שירת כמפקד מחלקה בחיל השריון ונפל מספר חודשים לפני חתונתו הצפויה.

איך אתם מרגישים לקראת יום הזיכרון הראשון כהורים שכולים?

לימור: "אני מרגישה כאילו אני עדיין על 'טורבו'. כששואלים אותי מה שלומי השבוע, אני עונה שקצת חוששת אבל אתפקד כמו חיילת. תשאלו אותי יום אחרי יום הזיכרון, אז ייפול לי האסימון. כמו כל אמא בכל בית, בימי הזיכרון הייתי בתחושה שאלה הבנים של כולנו. עכשיו שאני בתוך משפחת השכול, זה כאב אישי".

דוד: "זה קשה מאוד, במיוחד השבוע. אפשר להגיד שאנחנו הולכים אל הלא נודע ביום הזיכרון הראשון. נגיע לחלקת הקבר, יהיו שם חברים ומשפחה ופקודים של נתן. זה לא פשוט, אבל אנחנו חזקים ומאוחדים, במיוחד מאז האסון. אנחנו משפחה מאמינה ומבחינתנו תמיד נסתכל קדימה. העצב והכאב תמיד יהיו לצידנו וגם נתן תמיד איתנו".

דמיינתם שזה עלול לקרות גם לכם?

לימור: "לא, ממש לא. תמיד הייתי יושבת מול הטלוויזיה ובוכה מהסרטים, אבל לא חשבתי שזה יגיע גם אלי".

דוד: "יום הזיכרון זה יום אבל כללי וכל שנה, כמשפחה ציונית, תמיד השתתפנו והזדהינו עם השכול. עכשיו, כשזה לפתחנו, זה קשה שבעתיים".

לימור: "ביום הזיכרון שעבר היינו בטקס באמפי וכל כך התגאיתי בנתן ואחיו, שניהם לוחמים בשריון, שבאו עם המדים. זאת הייתה גאווה גדולה. השנה דוד יאמר על נתן קדיש באמפי".

הזמן מקהה את הכאב?

לימור: "אני לא רואה את זה".

דוד: "אתמול היינו בערב שירי לוחמים בבית הלוחם בתל אביב, לאחר שאביגדור קהלני הזמין אותנו לספר על נתן. היו שם מאתיים נכי צה"ל ואני ישבתי ליד הוריו של חייל שהיה פקוד של קהלני ונפל ביום כיפור. הם אמרו לי: 'הזמן לא עושה את שלו. זה רק סיסמאות של אנשים שלא מבינים'. אנחנו עוד טריים. כל יום זה התמודדות מחדש ותפילה לשם שייתן לנו את הכוחות".

כמו משפחתו של אלמוג שילוני, גם משפחת כהן מנציחה את זכרו של בנה במספר דרכים: "מאז שנתן נהרג מנציחים את זכרו בכמה פרויקטים. הוא למד במכינה בנווה צוף ובפסח הם הרימו פרויקט של משלוחי מזון למשפחת נזקקות. הם קראו לפרויקט 'לעמו נתן'. גם במודיעין לפני ראש השנה ופסח, היינו שותפים עם עמותת חסד מודיעין וקהילת מנורת אבנר, שתרמו קמחא דפסחא למשפחות נזקקות לזכרו של נתן".