גשמי קיץ, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן… עבור הישראלים  המבצע הנוכחי, זה שלפניו ואלה שעוד יבואו הם רק חלק בשגרת החיים המוזרה של הישראליות. התרגלנו כל כך לחיות במציאות ההזויה הזו שאנחנו שוכחים לפעמים שלמתבוננים מבחוץ אנחנו נראים, אולי בצדק, כאזור קרב מוכה מלחמות עקובות מדם.

עבור לא מעט משפחות שעלו  לארץ בחודש האחרון, המבצע  הנוכחי מהווה טבילת אש ראשונה ומוקדמת, טקס חניכה למציאות הישראלית.

קבלת פנים ישראלית

את כנרת  ריבקינד ממודיעין, צלמת בת 43, שעלתה לארץ לפני ימים ספורים עם בעלה יצחק וארבעת ילדיהם מויניפג שבקנדה, אני פוגש בבית חברים בירושלים. מאחר ובעלה נאלץ לטוס בחזרה לקנדה בענייני משפחה, נשארה כנרת ימים ספורים  לאחר  עלייתה ארצה עם ארבעת ילדיהם במציאות ההזויה שאליה נקלעה.

למה החלטתם לעלות לארץ?

"תמיד רצינו לחזור לארץ. היכרנו פה ותמיד דיברנו על זה שנחזור. הקהילה היהודית  בויניפג קטנה, והיא הולכת ומצטמצמת. חשוב היה לנו שהילדים שלנו יגדלו בקהילה יהודית ואז התפרסמה תחרות של נפש בנפש שבה הציעו עבודה מובטחת בישראל למשך שנה למשפחה שתקבל את מספר ההצבעות  הגבוה ביותר. נכנסנו לתחרות באיחור וטיפסנו מעלה עד שהגענו לארבע-חמש הראשונות. היה לנו היתרון להיות אחת המשפחות הקנדיות  היחידות. הקהילה היהודית בויניפג תמכה בנו והפיצה את זה בכל העולם. גם נציגי חב"ד בויניפג הפיצו את זה לקהילות חב"ד בעולם שדאגו להצבעות נוספות. ניצחנו ובעלי הגיע לכאן בקיץ כדי להתארגן בזמן שהילדים סיימו את  שנת הלימודים. בשבוע שעבר הצטרפנו."

ואיך הגעתם למודיעין?

"הייתה  לי חברה טובה שגרה כאן בעבר וסיפרה לי נפלאות  על העיר. נוסף על כך  מרכז הקליטה כאן הוא  מצוין  והקהילה ידועה ככזו שמאוד עוזרת לעולים חדשים. יש גם  קהילה גדולה דוברת אנגלית. אנחנו לא רוצים להיות מוקפים רק בדוברי אנגלית,  אבל אנחנו כן רוצים שהנחיתה תהיה רכה ככל האפשר."

עוד לפני ענייני המלחמה אליה נקלעה המשפחה בעל כורחה, הם נאלצו להתמודד עם איום גדול הרבה יותר – הבירוקרטיה הישראלית. אם זה מזכיר לכם מערכון של קישון, אתם לא לבד.

"הגענו ביום חמישי ועוד לפני סוגיית המלחמה החלו בעיות בשדה התעופה. קיבלנו את כל הניירת דרך "נפש בנפש". וידאנו שיש לנו הכל ובשדה התעופה חיכה לנו נציג שלהם. הנחיתה התעכבה והנציג לא יכול היה להישאר אז הוא הפנה אותנו למקום שאליו אנחנו צריכים ללכת. מכיוון שאני גיורת הודיעו לי שתחת הדת שלי יכתבו "בחקירה", הלכתי לנציג "נפש בנפש" אחר שטיפל בקבוצה נוספת שהייתה שם והוא אמר לי לא לקחת את הטפסים האלה וללכת יום לאחר מכן למשרד הקליטה שם יסדרו את זה תוך דקות. האמנתי לו ועזבתי בלי התעודות.

יום לאחר מכן נסענו לירושלים, חיכינו שעה בתור הלא נכון ואז נשלחנו ממקום למקום. בסוף הגענו לפקידה שאמרה לנו למלא ערימת טפסים, כולם בעברית. הסברתי לה שכבר מילאתי את כל הטפסים האלה אתמול ושאני לא יודעת עברית כדי למלא אותם. היא הסבירה שזו לא הבעיה שלה. שמעתי שבישראל צריך להיות אסרטיבי, אבל אני די גרועה בעימותים. בדרך כלל אני פשוט מתמוטטת ומתחילה לבכות. אמרתי לעצמי שעכשיו הזמן להיות חזקה. ניגשתי ושאלתי אותה "למה את כל כך לא נחמדה אלי? באתי לכאן כדי לתמוך במדינה, המדינה במלחמה וכולנו בזה ביחד." היא הגיבה שזו לא הבעיה שלה, שאולי אני לא צריכה להיות פה ושאם לא טוב לי, אני יכולה להתלונן למנהל שלה. הלכתי למנהל שהודיע לי שהיא צודקת ושאני צריכה להסתדר. בסוף מצאתי מישהו שיעזור לי למלא את הטפסים. חזרתי אליה והיא לקחה ממני את כל הטפסים כך שעכשיו אין לי מסמכים ואין לי מושג מתי מישהו יחזור אלי."

אזעקה ראשונה

"אחרי כן הגענו להתארח אצל חברים בירושלים ושעתיים לאחר מכן הייתה האזעקה הראשונה. יש להם ממ"ד וכולנו נכנסנו. הילדים עדיין לא ידעו מה המצב, ונאלצתי להסביר להם מה קורה כאן בזמן אמת. הסברנו להם שיש בעולם כמה אנשים שלא אוהבים אותנו ומה צריך לעשות כששומעים את הסירנה. בפעם הראשונה זה היה נחמד. בפעם השנייה ילד אחד בכה והילדה ביקשה לחזור לסבתא שלה. יום לאחר מכן הלכנו לראשונה לדירה במודיעין והדירה הייתה ריקה לחלוטין. המכולה תקועה עדיין בים כי הספינה לא יכולה להגיע לנמל, בגלל המצב. למרבה המזל הקהילה במודיעין הייתה נורא תומכת. הביאו לנו אוכל, הזמינו אותנו, משפחה אחת אפילו השאילה לנו את הרכב שלה כדי שנוכל לעשות קניות, ואז בעלי קיבל הודעה שאביו נפטר ואני נשארתי כאן לבד עם ארבעה ילדים אז חזרנו להתארח אצל החברים הגיבורים.

הבעיה במצב הזה שאני לא יכולה לתת לילדים שלי לטייל. אני משאירה אותם בבית והם רואים סרטים יותר מאי פעם בחייהם כי אי אפשר לדעת מה יקרה,  בעיקר עכשיו כשהתחילה הפעולה הקרקעית. אנחנו יושבים בבית וזה מצחיק כי הנה אנחנו בירושלים ואפילו לכותל עוד לא הלכנו."

הידיעה מה המצב בארץ לא גרמה לכם לחשוב לדחות את העלייה?

"כשהבנתי מה המצב כאן אמרתי לעצמי שהלוואי שיכולנו לדחות את המעבר, אבל כבר לא יכולנו להחזיר את הגלגל לאחור. התפטרנו מהעבודות, המכולה כבר יצאה, הכל היה ארוז והזמנו מובילים. ידענו שאנחנו חייבים להגיע. כשאתה בקנדה ומסתכל על זה מרחוק אי אפשר להבין שמה שקורה בעזה לא משפיע על מי שנמצא בירושלים. זה נראה כאילו כולם נמצאים תחת אש עשרים וארבע שעות ביממה, אבל הייתי כאן באינתיפאדה השנייה וידעתי מה ההבדל בין איך שזה נראה לבין המציאות. מצד שני כשהייתי שם הדבר הכי מדאיג היה היתושים והנהר שאולי יעלה על גדותיו. עלו לי תהיות אם אני עושה את הדבר הנכון לילדים בזה שאני לוקחת אותם לאזור מלחמה. הייתי מעדיפה שזה לא יקרה עכשיו, אבל היה ברור לי שאנחנו מגיעים בכל מצב. למשפחה שלי בקנדה קשה יותר מלנו, זה בטוח."

זו פעם ראשונה שאת חווה אזעקה. איך זה מרגיש?

"זה סוריאליסטי. אני חושבת שבכל מצב אני תמיד שומרת על אופטימיות. אלוהים שומר עלינו ואנחנו נהיה בסדר. אני מרגישה בטוחה בממ"ד ואני מרגישה בטוחה עם כיפת ברזל. מצד שני אני לא רוצה להיות בחוץ ללא מחסה בזמן אזעקה, וזה קשה יותר כשאני עם ילדים. זה כבר לא רק אני כמו באינתיפאדה השנייה. נזהרתי אז, אבל אם הייתי צריכה לצאת יצאתי. עכשיו צריך לקבל את ההחלטות בזהירות יותר. לא שאני חושבת שטיל יכה בי פתאום, אבל אני לא רוצה שהם יפחדו. הם צריכים להרגיש בטוחים."

איך הם הרגישו לבוא לפה?

"דיברנו  המון על זה שיום אחד נהיה בישראל. הם היו מאוד נרגשים, אבל תמיד ידעתי שיום אחד המציאות תכה בהם. העברית שלהם היא ברמת בית ספר. אין להם עדיין עברית לבית ספר כאן. הם צעירים אז ייקח להם זמן קצר להסתגל. במודיעין מצאנו חברים דוברי אנגלית והם התחילו לשחק איתם. כרגע הם ישנים על הרצפה ומתים על זה. בבית יש להם חדרים אבל כאן זה כמו קמפינג."

ואיך  הם הגיבו למלחמה?

"הטלוויזיה פועלת כל הזמן. בקנדה הם ראו רק סרטים מצוירים, וכאן הם נחשפים לדברים שאני לא בטוחה שאני רוצה שהם יבינו. קיוויתי שהם לא קולטים את הדברים אבל הם כבר התחילו לחקור  אותי מי הם הפלסטינאים. כלפי חוץ נראה שהם עדיין נהנים מלרוץ לממ"ד, אנחנו משחקים שם, אבל אני כבר רואה תגובות לא נורמליות."

זה קרה בעבר וזה יקרה כנראה שוב. את מרגישה בטוחה?

"כיפת ברזל היא דבר מדהים. תראה כמה טילים שוגרו וכמה נפלו. אני בטוחה שכיפת ברזל תמשיך להגן עלינו מכל הטילים שמיועדים ליפול באזורים מיושבים. תראה מה היה אתמול באשדוד. כל הטילים ששוגרו יורטו. אני מרחמת על תושבי עזה שחיים אחרת. לא על הטרוריסטים, אלא על האוכלוסייה עצמה, אבל זו לא אשמתנו שאין להם ממ"דים וכיפת ברזל. הם בחרו להוציא את הכספים שהם מקבלים על דברים אחרים."

איך את מרגישה לגבי המצב?

"כשהייתי בקנדה וראיתי חדשות שם, מוטות ככל שיהיו,  עברה בי השאלה האם ישראל עושה את הדבר הנכון? עכשיו כשאני כאן אני מרגישה שאין לנו ברירה אחרת. חייבים להיכנס. אם לא יהיה שינוי אמיתי ועבודה רצינית, זה באמת יקרה עוד שנתיים שוב. נוח לשבת בקנדה ולהסתכל מרחוק, אבל אז הגעתי  לכאן."

למה לעזוב את קנדה?

"אין מקום יותר בטוח עבורנו מישראל. לקהילה שלנו בויניפג מגיעים הרבה מהגרים חדשים ולא מדובר במהגרים יהודים. שמעתי בחדשות שבקנדה הייתה עכשיו הפגנה מוסלמית גדולה ואלפי אנשים חסמו את הרחוב בתפילה המונית, דבר שאסור להם לעשות. המצב משתנה וזה עניין של זמן עד שזה יגיע גם לשם."

"אני באמת מרגישה שבחרנו במקום הנכון לגור בו. כבר הצטרפתי לקבוצת ריצה, לקחו אותי להכיר את מכון הכושר,  היינו שם יומיים אבל כשלקחתי את בעלי לשדה התעופה אמרתי לו שאני חושבת שהוא בחר במקום הנכון בשבילנו. עכשיו כל מה שנשאר לי זה לפתוח מחדש את העסק שלי כאן בישראל. מה שנשאר זה לדעת מספיק עברית כדי שזה יקרה."

מבחן אבטיח

ליסה סילברמן, בת 39, עלתה עם בעלה וארבעת ילדיהם מניו יורק לפני חודש. פגשתי אותה בביתם במודיעין.

ליסה, למה לעלות לישראל?

"ידעתי שתשאל. זה פשוט. גדלתי כיהודיה ותמיד ראיתי בה נס מודרני. רצינו להיות כאן ולתרום לרעיון הזה. ברור שהתרומה שלנו כאן תהיה הרבה יותר גדולה משנוכל לתרום משם."

ולמה דווקא עכשיו?

"תמיד ידענו שנחזור לפה. התוכנית הייתה לעבוד שם כמה שנים ולחזור לכאן, ואז גילינו שיש לנו כבר ארבעה ילדים… החלטנו לעלות לפני שהילדה הגדולה תהיה מבוגרת מדי."

מה הרושם הראשון שקיבלת מישראל כמקום מגורים לטווח האורך?

"כולם קיבלו אותנו בברכה, אולי זה בגלל המצב ואולי זה פשוט כך אבל היה נהדר. הזמינו אותנו לארוחות, ביום שאחרי שמצאו את הנערים נהגתי והקשבתי לרדיו וניסיתי לא לבכות ליד הילדים ואז הבנתי שכל המדינה באבל וכשהורדתי את הילדים החניתי את הרכב וירדו לי כמה דמעות, נכנסתי לחנות ובחרתי אבטיח ואז אחד העובדים וכמעט צעק עלי בעברית "בדקת את האבטיח הזה?" הודיתי שלא והוא בדק ומיד כעס עלי שזה לא אבטיח טוב. הוא פתח אותו והראה לי שרבע מהאבטיח יבש מדי. הוא נתן לי את החצי הטוב וחשבתי לעצמי "מי עושה דברים כאלה?". גם הקופאית עזרה לי מאוד למרות כל הטעויות שלי, אישה זרה בתור ליד נתנה לי את השם והטלפון שלה והציעה לי עזרה בכל מה שאצטרך. כולם כל כך חמימים ונחמדים."

ידעתם מה המצב הביטחוני?

"הגענו לכאן ביוני, מיד אחרי חטיפת הנערים, אבל לא ידענו שזה יוביל אותנו למצב הזה. ידענו שפעם בכמה שנים קורים פה דברים כאלה. היינו מוכנים  לזה בשלב מסוים, רק שלא חשבנו שזה יקרה כל כך מוקדם."

מה עבר לך בראש כששמעת את האזעקה?

"הדבר הראשון היה "הו לא, זה הגיע לפה". אף פעם לא התמודדתי עם דבר כזה. כשסיימתי את הלימודים נסעתי עם קבוצה של הסוכנות לאוקראינה ולילה אחד הוציאו אותנו משם בפתאומיות מסיבות בטחוניות וביצרו אותנו שם, כך שזה הרגיש לי מוכר. חוויתי מצבים מהסוג הזה, זה החזיר אותי למוד של הישרדות. כשהייתי שם ידעתי שאני מוגנת ושיוציאו אותי משם. ככה הרגשתי גם פה. אני יודעת שיש את כיפת ברזל ושאנחנו מוגנים בממ"ד."

המצב מחמיר. איך זה גרם לך להרגיש?

"זה מחריד לדעת שיש כאן שכנים שמעדיפים לראות אותנו בים, ולהרוג אותי ואת ילדי. זה החומר שממנו עשויים סיוטים. לקבל את התזכורת הזו בצורה כל כך מהירה ומוחשית זה מפחיד. יש לנו חברים בכל הארץ ושמענו מה קורה בדרום ואחר כך בתל אביב, ואז זה קרה כאן. הלם וטירוף. לא דמיינתי שאי פעם בחיי אצטרך להעיר את ילדיי משינה ולהכניס אותם לממ"ד. למקלט נגד פצצות. ממ"ד היא מילה חדשה בשבילי ואני עדיין אומרת מקלט נגד פצצות. זה דבר מאוד קיצוני ובכל זאת נורמלי. כשהייתה האזעקה השנייה לא ידעתי מה לעשות, האם אני אמורה לקחת את הילדים לקייטנה בכל זאת? מה עושה הורה ישראלי? פתאום אני הורה ישראלי! ראיתי שכולם בחוץ והחיים מתנהלים באופן שגרתי, אז שמתי אותם במסגרות ויצאתי מהעיר לראיון עבודה. חזרתי לשגרת חיים. זה סוג של מנגנון התמודדות שבו אתה ממשיך בחייך. זו דרך החיים פה."

איך הגיבו הילדים?

"הם היו בסדר גמור. בלילה הראשון בעלי הלך לאסוף את אחד הילדים והבייביסיטר הגיעה לכאן, ואז התחילה האזעקה. שני התינוקות היו למעלה ובת התשע הייתה איתי. מיד הלכנו להביא את התינוקות ונכנסנו לממ"ד. הדלת לא נסגרה. היינו מפוחדים וחששתי לבעלי ולילד. הרגשתי הקלה כשהם נכנסו, בעלי היה מלוכלך ממשהו שהוא נשכב עליו ברחוב. הבייביסיטר הלכה והילדים ישנו בממ"ד. בסופו של דבר אנחנו הלכנו לישון בחדר שלנו וזו הייתה השינה הכי טובה שלי. אחרי המתח העצום הייתי פשוט מותשת."

מחשבות שניות?

"לא. אולי לרגע, אחרי האזעקה, תהיתי אם עשיתי את ההחלטה הנכונה. אבל אנחנו בסדר."

זה מצב שחוזר על  עצמו כל כמה שנים. איך תתמודדי?

"קראתי בפייסבוק תפילה משותפת שחיברו שתי נשות דת יהודייה ומוסלמית. הן התחילו משהו שהן מקוות וחולמות שיעשה שינוי והלוואי שהוא יתגשם. גם אם קשה להאמין שיהיה שינוי, צריך להמשיך לעבוד ולגרום לו לקרות. גם אם אני ומשפחתי לא נגרום לשינוי הגדול, ככל שיבואו יותר אנשים נוכל להביא לזה."

ובהווה?

"שונה מאוד להיות בתוך הסיטואציה מלחוות אותה בטלוויזיה. הישראלים עוברים במהירות אדירה ממצב מטורף של להתחבא בממ"ד ללחזור לשגרת חיים. לחוות את זה מרחוק זה קשה. כאן אני רואה היכן הטילים נופלים. כיפת ברזל יושבת מול הבית. ככה חיים פה וזה מדהים."

"אני דואגת. זה מפחיד אותי. יש לנו חבר שנמצא במילואים ואני דואגת לו ולכל החיילים שמסתכנים עבורנו בעזה. ברור לי שיהיו עוד הרוגים וברור לי שאנחנו צריכים להגן על עצמנו, אבל באותו זמן זה כאב עצום. אני עדיין לא במצב של לצאת ולצלם את היירוטים. אני מקשיבה להוראות של פיקוד העורף ומתחבאת כשיש אזעקה."

איך מודיעין?

"מופלאה. העברית שלי לא כל כך טובה עדיין וכשאני פוגשת אנשים אני רואה כל הזמן כמה אנשים מתעניינים ומציעים עזרה. יש לנו זמן כרגע ואנחנו לומדים להכיר את הקהילה. מאוד עוזרים לי, פותחים עבורי דלתות בניסיון לעזור לי למצוא עבודה. מודיעין נראית לי כמו מקום טוב להתחיל בו בישראל. נחיתה רכה."

ואיך אתם נקלטים?

"התרשמתי נורא מהקליטה של העליות שלפנינו. קליטת העלייה הרוסית והאתיופית. עזבנו סגנון חיים נוח וזה הפך את הקליטה שלנו לקלה. אני מודה על זה. אנחנו יודעים קצת עברית, וזה עדיין קשה לכן אני כל כך מתרשמת ומעריכה את העולים מרוסיה ובעיקר את העולים מאתיופיה שעשו שינוי כל כך משמעותי בחיים ומצליחים בכל זאת להשתלב כאן בצורה כל כך מופלאה ולהגיע לעמדות כל כך מכובדות."

(צילום: אינגריד מולר)