לעוף על החגורה

אבירם שקד
2013-11-07 00:00:00
2013-11-07 00:00:00

במשך ארבעה ימים יעלו וירדו מהמזרונים בגוואדלחרה קרוב לאלפיים ספורטאים מ-110 מדינות. אליפות העולם בקראטה עד גיל 21 תצא לדרך בספרד ואפילו מודיעין תזכה לייצוג הולם. שלושה לוחמי "שוגון אומנויות לחימה" מהעיר עתידים לקחת חלק באירוע הנחשב ליוקרתי ביותר בענף הקראטה. סנדי צ'יקס ביקשה פס ונדחתה, בוב ספוג מכנס מרובע ניסה להתערב אבל נשלח בחזרה לסרטן הפריך. ספרד זה לא ביקיני בוטום. כדי שייתנו לך להיכנס, אתה צריך להיות לפחות כריסטיאנו רונאלדו. אבל גם מסי אוכל. אליפות העולם בקראטה זה ליגת האלופות של החגורות השחורות. עשרים ספורטאים ישראלים, חברי הנבחרת הלאומית, יתייצבו בשם התקווה וינסו להוכיח שארץ זבת חלב ודבש זה יותר מ- USB קמ"י ובר רפאלי. ובתוך הקצפת הישראלית נחים שלושה דובדבנים מקומיים: ולדימיר אניסימוב, עינב כהן ודני גילר מייצגים שלושה דורות. כנראה שבשוגון עושים משהו נכון, כמו במשפחות הכי טובות, כשאחד גדל, הוא מעביר את הבגדים לאח הצעיר, כולל חגורה. וכולם מתברר באותה מידה בדיוק. מידה V.

גדעון שובה, מנהל שוגון: “יש עבודה נכונה ברמה הארצית. עובדה שאנחנו יוצאים עם משלחת איכותית ומכובדת, עשרים ספורטאים עם ניסיון, פעם ראשונה לדעתי שיש לנו עומק ואיכות כזאת באליפות עולם. בגילאים האלה של עד עשרים ואחת אנחנו לא נופלים מאף מדינה. אחר כך יש צבא והעניינים קצת מסתבכים".

אפשר לדבר על מדליה?

"יש לחץ, אבל גם תקווה גדולה. אני לא יודע אם נכון לדבר על מדליות, יש משתנים שקשה לצפות, הגרלה, מומנטום. אתה אף פעם לא יודע איך הספורטאי יקום בבוקר. כשאני רואה את הספורטאי ביום התחרות אני יכול לדעת לאן הוא יגיע. עכשיו זה מוקדם מדי".

ולדימיר, עינב ודני יכולים להגיע רחוק?

"הם בטח לא נופלים מאף אחד. שמינייה ראשונה זה אפשרי, אחר כך זה נהיה קשה. דני מבחינה טכנית תותח על, עינב אין לה פחד, יכולה לקבל אגרוף לפנים ולא לשים לב. ולדימיר זה ולדימיר, אישיות מיוחדת, ספורטאי מצוין עם משמעת אדירה. בסוף קרבות מוכרעים על הדברים הקטנים, גם אני סקרן לדעת מה יהיה".

המוסר של ולדימיר

ולדימיר, "וווה", אניסימוב,  בן 20, משרת בצבא. תפקיד? “סודי". לוחם דאן 2 עם תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה, זוכה פרס נובל פוטנציאלי שאבי הטחול לא היה רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. ביום הוא פותר משוואות ובלילה קורע את הרעים. מעל ל-78 ק"ג של שרירים, אבל מסתבר שהשריר החזק ביותר שלו נמצא דווקא בראש. הארבע ראשי נותן לו פייט אבל מפסיד בהחלטת שופטים מעוררת מחלוקת. בכיתה א' ההורים שלחו אותו על פני המים, מכל החוגים הקראטה הוא זה שנדבק, 14 שנה הוא נלחם וקוטף מדליות, לפני בעיטה הוא מחשב את הוקטור וכל קרב נגמר כמו משוואה עם נעלם. היריב.

וווה (“אני יודע שכותבים וובה, אבל אני כותב וווה") לא מדבר הרבה. ספק צנוע ספק דיפלומט. איש שיחה נעים, אבל שומר את הקלפים קרוב לחזה. על התואר שלו, למשל, מספר דווקא המאמן שלו, גדעון שובה, וגם שמדובר בחייל בודד. נו, כדי לדובב אותו צריך את רובין וויליאמס, העיקר שעל המזרון הוא מדבר ברהיטות של דוסטוייבסקי.

"לא תמיד מנצחים, זאת השאיפה, אבל ספורטאי נמדד דווקא בכמות ההפסדים שלו".

מה אתה אוהב בקראטה?

"זה מעבר לספורט, יכולות פיזיות, אתלטיות וכו', יש עקרונות מוסר שאני מתחבר אליהם. אני אוהב את האתגר, את ההתרגשות לפני קרבות, את העבודה המנטאלית, אימונים על אימונים מתנקזים לפעמים לשתי דקות קצרות".

איך זה משלב עם הצבא?

"אני מתאמן בכל זמן פנוי שיש לי. סופי שבוע בעיקר".

קראטה זה תחביב?

"תחביב שאני משקיע בו המון".

מה השאיפות שלך לעתיד?

"בוא נדבר אחרי אליפות העולם, אני מסתכל קרוב".

יש הכנות מיוחדות?

"מבחינת הכנה זה כמו כל תחרות בינלאומית, אבל המעמד מרגש. אני מאמין ששם זה יהיה אפילו יותר חזק".

יש סיכוי למדליה?

"השאיפה היא תמיד לנצח. אני הולך לדפוק עבודה ונראה מה יקרה".

הלבטים של עינב

עינב כהן, “עוד מעט בת 17”, היא תלמידת כיתה י"א בעירוני ג'. גם יפה, גם אופה, כלומר, יריבים, ישר וול דאן. לכו תנחשו שמתחת לחיוך המקסים מסתתרת מכונת לחימה משופשפת. מילה אחת לא נכונה אליה ואתם בסרט נקמה של טרנטינו.

קראטה היא התחילה בגיל שש וחצי, כי אבא חשב שבתור בחורה, כדאי שהיא תלמד להגן על עצמה. אבות נוספים למדו זאת והם נוקטים בטקטיקה דומה, הם אומרים לבנות שלהם להיות חברות של עינב. עכשיו היא על תקן שומר הראש, כשערס מתקרב, כולן מצטופפות סביבה, מבט אחד ממנה והוא הולך להציק למישהו בגודל שלו. אז עינב התחילה והתאהבה. מפה לשם, גלגול קראטה, היא כבר חגורה חומה, בסוף השנה היא תתחלף לשחורה. גם נלחמת, גם מדריכה (ב"אסיף") גם תלמידה למופת. טוב, לשעבר. את כיתת המצטיינים עינב נטשה בגלל שלא רצתה לוותר על הקראטה, אבל במגמת ביולוגיה וניהול היא רושמת ציונים מפתיעים.

"לימודים זה חשוב, אני משקיעה בזה מאד. החיים שלי זה הרבה קראטה, הרבה לימודים וקצת חברות".

כשיגיע הזמן להתגייס מה תעשי?

"עדיין לא החלטתי, זה גיל של התלבטויות, אולי אני אלך על מסלול של ספורטאית. למזלי, אני לא צריכה לתת תשובה סופית עכשיו".

מה נתן לך הקראטה?

"ביטחון עצמי, אני לא מפחדת. החברות סומכות עליי שאני אציל אותן אם יקרה משהו (צוחקת). אני נהנית, זה חלק ממני, זאת אהבה שלי".

מתרגשת לקראת אליפות העולם?

"בטח. זה חלום שמתגשם".

מדליה זה ריאלי?

"ריאלי או לא, תמיד מכוונים למדליה. מעבר לזה, אני שואפת להתקדם בדירוג, להיות בשש עשרה, בשלושים, הכי טובות בעולם, זה יהיה מדהים".

האח של דני

דני גילר התחיל בכלל בג'יוג'יטסו, רק בגיל תשע עבר לקראטה, גיל מאוחר יחסית, אבל הניסיון באומנות לחימה נוספת מעניק לו ערך מוסף שמבדיל אותו מאחרים. לראייה, גדעון שובה מעיד עליו שמבחינה טכנית הוא שייך אפילו לטופ העולמי, רק חגורה כחולה, אבל אוכל גם חגורות שחורות, כולל בתוך המשפחה. הכל התחיל עם האח הגדול, אבא הצטרף ודני סגר סדרה יורדת. שני הראשונים חגורה שחורה ודני בדרך להדביק את הפער. בשטח קשה להבדיל, הוא רק בן 15, אבל עושה קולות של בנג'מין באטן. בבית כשיש מכות אף אחד לא צועק “זה ייגמר באסון!”, אבא מעיר הערות על הטכניקה ואמא? “אמא מצלמת ומעודדת מהצד”. זה לא משפחה, זה הפאוור ריינג'רס. ארבעה אימונים בשבוע, שוגון, נבחרת והיד קמוצה ונטויה. כשהוא לא במזרון, הוא מתאמן על המיטה. בשנה שעברה דני יצא לתחרות בינלאומית בקרואטיה וקטף את המקום השלישי המדהים, לא רק בעולם הקראטה שמו לב אליו, גם בבית ספר כבר יותר נזהרים לא לדחוף אותו בתור לקולר.

"הכל בזכות אח שלי. אני חייב לו".

מה ההבדל בין ג'יוג'יטסו וקראטה?

"יש הבדל. ג'יוג'יטסו זה יותר חניקות והפלות, קראטה זה אגרופים ובעיטות".

מה המטרה שלך באליפות העולם?

"לתת הכל, להיות הכי טוב שאני יכול להיות. מבחינתי יש סיכוי למדליה, אני מאמין בעצמי. להיות אלוף עולם זה חלום, יש סיכוי, אין סיכוי, לא מסתכל על זה ככה, כל עוד יש לאן לשאוף, יש לאן להתקדם".

גם במשלחת המקומית יוצא שאתה בן הזקונים.

"אני מאד אוהב ומעריך את וובה ועינב. זאת זכות בשבילי ללמוד מהם. הקראטה מחבר אותנו. אנחנו חברים, נוסעים ביחד לאימונים, מתאמנים ביחד. וווה מאד עוזר".

יש התרגשות?

"זאת חוויה אדירה, הייתי בתחרות בינלאומית בקרואטיה, אבל זה לא ממש אותו דבר, זה מעמד אחר לגמרי, אליפות עולם, כל הטובים ביותר, זה מאד מרגש".

בתמונה: שובה, אניסמוב, כהן וגילר. (צילום באדיבות "שוגון")

 

 

[the_ad_group id="87"]
[the_ad_group id="89"]

כתבות נוספות