פרד בראונשטיין ממודיעין נולד וגדל בפריס. את מרבית חייו בילה בסביבה אומנותית, במשפחה מוזיקלית, צמוד לכינור שלו, ולכן לא תיאר לעצמו שיום אחד פרנסתו תהיה דווקא מאומנות אחרת – צילום אומנותי. "מגיל 5 ניגנתי בכינור" אומר בראונשטיין (47), אב לשתי בנות, "אבא אהב לשמוע מוסיקה קלאסית והיה שר כל הזמן. התחלתי ללמוד לנגן על כינור ובעקבותיי אחותי הגדולה למדה לנגן על צ'לו ואחי הצעיר על כלים שונים. בגיל 15 התחלתי ממש להתמקצע, למדתי במגמת מוסיקה בבי''ס והייתי בטוח שזה יהיה המקצוע שלי לעתיד. ניגנתי 8 שעות ביום, השתתפתי בתחרויות נגינה. עברתי את הקונסרבטוריון וזכיתי במדליות זהב בתחרויות ארציות בצרפת. כשסיימתי את הבגרויות הלכתי ללמוד בסורבון מוסיקולוגיה והתחלתי לעבוד ככנר. מכאן החלו חיי הבוהמה הצרפתית הפריזאית. לנגן במטרו בבוקר, בצהרים עם חברים, בערב הופעות, לא חסרות כנסיות בפריס וכך יום ולילה רק ניגנתי".
המצלמה היתה שם
לאורך כל התקופה הזו בראונשטיין דאג להנציח את הרגעים המרגשים והמיוחדים בחייו במצלמת הסטילס הצמודה שלו. "אבא שלי היה חובב צילום שצילם אותי ואת אחיי בכל מצב. הוא צילם אותנו מאז שנולדנו. עשה לנו אלבומים מגיל 0 עד 17. הצילומים הפכו להיות הזיכרון המשפחתי של כולנו. יש לנו תיעוד של כל החופשים, החגים, התחרויות. הייתי ספורטאי בנבחרת הסייף הצרפתית הלאומית ויש לי תמונות מכל תחרות.
בגיל 7 קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי. מה שמצחיק שסבא רבא שלי גם היה צלם. כל המשפחה באה מרומניה אבל הסבא רבא שלי התחתן עם אשה אלג'יראית ועבר לגור באלג'יר ושם נולד סבא שלי. מאוחר יותר המשפחה עברה לפריז אבל נשאר לנו הזיכרון של סבא רבא שלא הפסיק לצלם באלג'יר. ב-1910 הצילום היה מאד נדיר והוא עשה מהצילום הון כסף. היה לו סטודיו עם גרדרובה של תחפושות והוא היה מצלם משפחות שלמות מחופשות. לא רק שצילם אנשים אנונימיים אלא גם אנשים מפורסמים. יש לנו תמונה של אבי על ברכי סאנסונס, המלחין הרומנטי מסוף המאה ה 19, או של סבא יושב על הברכיים של ויקטור הוגו. אבא גדל בצרפת וגם אימי אבל המצלמה לא עזבה את המשפחה. כשהייתי בן 15 לא הפסקתי לנגן וגם לצלם. במפגשים עם החברים עשינו כל מיני ניסיונות צילום נלהבים. הרכבנו פנסים ווילון, כמו בסטודיו מקצועי, וכל הזמן היינו מצלמים. בשלב הזה גם עשיתי ניסיונות לפתח את התמונות בחדר חושך. אבל בגיל 18-19 התחלתי לחיות מהכינור. 10 שנים הייתי כנר מקצועי פרילאנס. לא חיפשתי להשתייך לתזמורת מסויימת אלא נדדתי בין כל מיני פרויקטים מיוחדים. זה נתן לי אפשרות לנגן עם הפילהרמונית של פריז, עם האופרה, הקלטתי מוסיקת סרטים, לימדתי לא מעט פרטי ובקונסרבטוריון והכי כיף היה לצאת להופעות באירופה. יכולתי לצאת ליומיים בברלין ויומיים בברצלונה. ניגנתי עם הפילהרמונית של ברלין והפילהרמונית של מדריד. עבורי זה היה כבוד גדול וזכיתי לחוויות עוצרות נשימה".
זובין לא מחכה לו
אחרי שנות בוהמה פאריזאיות, הגיע השלב של החיבור ליהדות. "היה שלב שהתחלתי לברר מה פירוש השם בראונשטיין ומה הקשר שלי לישראל. התחלתי בתהליך של חזרה לשורשים והבנה שאני חלק מהעם היהודי. לא ידעתי הרבה על ישראל. הצד הרומני שלנו במשפחה הושמד באושויץ אבל במשפחה לא דיברו על הנושאים הכבדים האלו. בתקופה הזו התקרבתי לדת, התחלתי לקיים שבת עם חברים, מעין חזרה ליהדות ושאלות על השם. בשנת 1992 החלטתי לעלות לישראל ממניעים ציוניים.
התחלתי בהכנות לעליה לארץ, קצת לשמוע פרשת השבוע ולאכול כשר, חזרה בתשובה לייט. הגעתי לארץ בלי לדעת מילה בעברית. עבורי השפה נשמעה בדיוק כמו ערבית. ציפיתי שאתקבל מיד לנגן אצל זובין מהטה בפילהרמונית ואמשיך באורח חיי הקודם. לצערי זובין מהטה ממש לא חיכה לי. באותה תקופה הגיעה גם העלייה הרוסית הגדולה ועל כל מקום בתזמורת התחרו 30 נגנים. לא הספקתי להשתלב, זה היה מהר מדיי ולחוץ מדיי, לא התקבלתי לתזמורת ואח''כ הבנתי שאין לי זמן לנגן יותר 8 שעות ביום וצריך להתפרנס באופן אחר. מצד שני, זה שהייתי בישראל היה הגשמת חלום, הלכתי לאולפן, למדתי עברית, נאלצתי להתחיל ממש הכל מהתחלה. נרשמתי לאוניברסיטת ת''א וב- 1997 סיימתי את התואר במוזיקולוגיה. הלכתי ללמוד בישיבה בירושלים ונכנסתי לקטע הדתי. קיבלתי מהרב אישורים לנגן אבל התרחקתי מעולם המוזיקה. המשכתי לנגן אבל התפילות היו הרבה יותר חשובות. בהמשך הפוליטיקה שהתלוותה פה לעניין קצת הרחיקה אותי מהדת וראיתי שזה לא מה שאני מחפש. אחרי שנה עזבתי את הישיבה. באותה תקופה הכרתי את אשתי לעתיד. התגוררנו בירושלים ואחר כך ברחובות ובתקופה הזו שילבתי עם הלימודים עבודות של עולה חדש- שומר בקניון, ברמן, מלצר באולם אירועים".
קפץ לבועה
במבטא צרפתי קל ובגילוי נפש, פרד ממשיך ומספר על השתלשלות חייו בישראל: "יום אחד ראיתי מודעה באגודת הסטודנטים שמחפשים דובר צרפתית לעשות בדיקות תוכנה בצרפתית. ההצעה קרצה לי והחלטתי לנסות להתקבל. זו הייתה תחילת תקופת בועת המחשבים בארץ, שגרמה לקפיצה מטורפת ברמת החיים. קרץ לי לעבור להייטק. עשיתי הסבה למחשבים, למדתי תכנות והמשכתי בעבודה בהייטק במשך 15 שנה. התחלתי מבדיקות תוכנה, המצריכות ראייה מערכתית והמשכתי לעשות זאת עד לפני שנתיים. הייתי מוקף באנשים צעירים יותר ממני, אבל בסופו של דבר לא מצאתי את עצמי בעולם התכנות. סביבי היו אנשים שעולמם סגור בכתיבת קודים ואינם פתוחים לעולם מסביב.
עולם האומנות והדמיון פחות נמצא בעולם ההייטק. מבחינתי זהו עולם פחות אנושי ורגיש. בכל מקרה מדובר בשוק עבדים. עבודה מ- 8 בבוקר עד הערב, אין לך זמן לכלום ואתה עובד כמו אוטומט ומרגיש שמפספס משהו, לא מגשים את עצמך. כשנפגשים עם החברים שגם עובדים בתחום, כולם מדברים על אותו הדבר, נראים אותו דבר, כולם הפכו להיות דומים אחד לשני וזה נורא משעמם. הייתי במשרות בכירות, ניהלתי צוותים, הגעתי לדרגת מנהל QA, ניהול צוותים ואחראי על תכנית פעולה של בדיקות בחברות אינטרנט קטנות וגדולות אבל הרגשתי שמשהו מתפספס."
מצלם בכל מקום
לאורך כל שנותיו בעולם ההייטק הוא לא זנח את ידידתו משכבר הימים, מצלמת הסטילס הוותיקה שלו. "בכל השנים שעבדתי בהייטק תמיד הייתי עם המצלמה ביד, מצלם את ימי הכיף, את האירועים, הנואמים. תמיד צילמתי בכל מקום ופירסמתי את התמונות בין העובדים למזכרת. תמונת המנכ''ל של החברה שצילמתי מופיעה עד היום בכלכליסט. לאט לאט אנשים התחילו לומר לי: "יש לך תמונות כל כך יפות, למה לא תעשה עם זה משהו?" ראיתי שיש התעניינות בתמונות שלי, ואז עלתה המחשבה שאולי יש עניין לעשות עם הצילום משהו מקצועי. יש לי את הציוד הכי משוכלל אבל למדתי לבד. על בסיס ניסיונות אישיים הגעתי לרמת איזון וצילום מקצועי.
לפני כשנתיים עזבתי את ההייטק ופתחתי סטודיו לצילום. עברתי השתלמויות של פתיחת עסק, יזמות עסקית ושווק. במקביל חברות הייטק פנו אליי לחזור לתחום ומבחינתי זה היה לא רלוונטי. כל כך רצו אותי עד שאפשרו לי לחזור לארבעה ימי עבודה בהייטק ויום בשבוע עבודה בסטודיו לצילום. זו הצעה שלא יכולתי לסרב לה אלא שגיליתי שכשאני לא 100 אחוז בעסק שלי הוא לא יכול להתרומם וגם בחברה עצמה עברתי לתפקיד שלא אהבתי, לכן עזבתי את החברה. בחצי שנה האחרונה אני כל כולי בתחום הצילום. פתחתי סטודיו לצילום, והתחלתי לצאת לצילומי חוץ ולאירועים".
מראות לכולן
"אני מאד אוהב לצלם פורטרטים", מודה פרד בחיוך ביישני. ובמיוחד אני מתחבר לצילומי נשים. צילום מבחינתי הוא קשר. יש יחסים בין הצלם למצולמת. התחלתי בצילומי פורטרטים עסקיים של נשים וגברים וזה היה באווירת הייטק מעונבת ולא הספיק לי. כשהתחלתי לעשות גלמור ראיתי שנשים משתמשות בפורטרטים האישיים שצילמתי גם לצרכים עסקיים. תמונות גלמור הן תמונות יפות שאפשר להראות לכולם. בעיקר פורטרטים יפים. אני נעזר בפוטושופ ועריכה אבל אין אשה שאי אפשר להוציא ממנה את הנשיות והיופי שבה. מבחינתי צילומי בת מצווה זה נחמד ופרנסה טובה אבל קצת פחות מעניין. הרבה יותר מעניין לצלם את האמהות, נשים בוגרות, בשלות, עם בטחון עצמי, עם קריירה וחוכמת חיים. יש משהו בגיל 40 שאין בגיל 13" הוא מהלל ומשבח את המין הנשי ואני מהנהנת במרץ.
"יש משהו שחסר פה בארץ. הנשים היפות האלו בגיל 40, לא רואים אותן בשום מקום. התמונות היחידות המושקעות שלהן הן מהחתונה שלהן וגם אותן הן לא תמיד אוהבות. ואח''כ יש קריירה ובעל ואחזקת בית וילדים ואת עוברת שנים שלא רואים אותך בשום מקום. הנשים האלו הרבה פעמים שכחו מעצמן. פתאום כשיש אירוע משפחתי הן הולכות לספר, לקנות שמלה ונעליים, מתלבשות ומתאפרות וכולם מתלהבים וזה ממלא להן אושר בעיניים, אבל לא מצלמים אותן כמו שצריך. ובאירוע לא נותנים להן תשומת לב מיוחדת ולא נשארו להן תמונות למזכרת. ואז אני נכנס לתמונה. בדיוק לרגע של האושר, שאמרו לך "איזה יפה", אני מגיע ואומר: "בואי נעשה לך 3 שעות צילומים אצלי בסטודיו או אצלך בבית ותישאר לך מזכרת יפה שלך ברגעים היפים שלך."
התחלתי מנשים שביקשתי מהן להצטלם עבורי והן היו ככה בשוק, "מה? להצטלם? מה קרה? למה זה טוב?" החברות שפניתי אליהן אמרו לי אין סיכוי שנמצא זמן, בין העבודה לילדים ולבישולים, אבל אני טוען שאין אשה שלא יכולה למצוא לעצמה 3 שעות. ברגע שהן התפנו לשלוש שעות זה היה שווה. האפשרויות הן לעשות אלבום עם מאפרת וסטייליסטית מעצבת שיער או להתלבש ולהתאפר לבד. היום אני כבר נהנה לראות את ההתקדמות במודעות. בתחילה היו הרבה היסוסים. לנשים קשה לפרגן לעצמן. מסתבר שצריך לדבר עם הבעלים. צילומי הגלמור הפכו להיות מוצר שאני מציע אבל הבעלים קונים לנשים שלהן. מתנה לנשים לימי הולדת, יום נישואין, יום האהבה, אפילו לגרושות המתחילות פרק ב'. צניחה חופשית נשארת בזיכרון אבל פה נשאר אלבום למזכרת. נשארת מתנה. גם נשים שעושות אימון אישי לאחר משבר מנצלות את ההזדמנות להחזיר את הביטחון העצמי.
"כל אחת יכולה להיות יפה" הוא ממשיך להחמיא לבנות המין היפה, "אני בטוח בכך, כי לכל אחת יש משהו יפה. צריך לחפש מעט ולהוציא את זה החוצה. כולם יודעים שבר רפאלי יפה, אבל בעצם כל אשה שמשקיעה בעצמה, מתלבשת, מתאפרת ומרגישה מאושרת רואים עליה את זה. כשנפגשים לצילומי גלמור הנשים מתחילות לחפור בארון ולשלוף בגדים ויש התרגשות של החוויה, וזו ההזדמנות להנציח את הרגעים היפים שלהן. לכל אחד מאתנו יש רגעים יפים וצריך להוציא אותם החוצה. יש הרבה פסיכולוגיה בעניין. כל מי שצילמתי עד עכשיו נשארה אתי ביחסי חברות ועוקבת אחריי בפייסבוק".
פרוייקט צילום מסתיים לרוב באלבום מושקע למזכרת. "הבום הגדול זה התגובות מהצילומים. כשאני מראה את התמונות המוכנות האשה יכולה להתלהב מהתוצאה אבל ברגע שהיא מראה את התמונות לסובבים אותה היא חווה תגובות כל כך מפרגנות. מבחינתי זה יותר טוב מטיפול פסיכולוגי. מחזיר את הביטחון העצמי, את הנשיות. את פתאום מרגישה שיש באוויר משהו שלא הרגשת 20 שנה. חוויתי את זה עם המצולמות. אני נהנה לראות את הניצוץ שלהן בעיניים ולדעת שהצלחתי להחזיר להן משהו שבמשך השנים אולי הלך לאיבוד".
