מאחורי כל מלחמה, גם כשהיא צודקת, מהדהדים לעד סיפוריהם האישיים של אלה ששוכלים את יקיריהם ומאבדים את כל עולמם. זה קורה כאן ועכשיו אצלנו ואצלם, וזה קרה במלחמת טרויה היוונית, בטרגדיה המיתולוגית של סופוקלס, המביא את סיפור נקמתה של משפחת אטיראוס. בהפקה הנוכחית והמצמררת של הקאמרי מובא הסיפור מזווית אנושית ובאופן חד ומעורר התפעלות.
בעלילה, אגממנון צווה על ידי האלים להקריב את בתו האהובה איפיגניה כתנאי לנצחון במלחמת טרויה. הנקמה מגיעה כשהוא חוזר ליוון כמנצח. אשתו קליטמנסטרה (הלנה ירלובה) ומאהבה אייגיסתוס (יגאל זקס) רוצחים אותו ותופסים את השלטון. ילדיהם, אלקטרה (אולה שור-סלקטר) ואחיה אורסטס (אודי רוטשילד), היו עדים ואף נחשפו למראה הקשה של גופת אביהם. אלקטרה הגדולה מבין השניים מצליחה להבריח את אחיה הקטן, ונשארת לגור כשפחה בארמון. אבל גם אינה משתחררת מתחושת העוול הנורא וחוסר הצדק, ונשבעת לנקום את דם אביהם. כשהאח חוזר, הם מצליחים בעזרתו של אומן (יוסי קאנץ), האיש שהסתיר את אורסטס, לממש את נקמתם.
המחזה נפתח על רקע כתובת "איבה תחת איבה, על רצח יכפר רצח" המרוחה בצבע מדמם על קיר חרסינה לבן ובוהק המזכיר בית מטבחיים. קשה שלא לראות את האנלוגיה למציאות המדממת מחוץ לכותלי האולם הממוזג, החל במעשה חטיפת ורצח שלושת הנערים מגוש עציון, עבור במעשה הנקמה של רצח הנער הפלסטיני, וכלה במלחמה הנגררת. הנקמה של אלקטרה הפועלת באובססיביות להשגת צדק, מזין מעגל דמים, אז ועכשיו, ואת היצר הזה, שמניע את האדם באשר הוא, ואת כל העלילה, מצליחים להביע בהצגה בעוצמה רבה ומרשימה.
סיפורו של אגממנון הוא חלק מסדרת סיפורים מיתיים שמציגים שלושה דורות של נקמת דם. סופוקלס בחר להתמקד בצד של האנשים המונעים על ידי כוחות הגורל, ללא שליטה אפילו ולהראות שהצדק הוא עניין יחסי. בבימוי של כפיר הנקמה הזאת עומדת באופן חד, מבלי לזלוג לסיפורי משנה. עין תחת עין, בצורה הכי ממוקדת שיש. דוך ישר ללב. טראומת הילדות ממנה אינה מצליחה אלקטרה להשתחרר מעצבת את דמותה הנקמנית והבלתי מתפשרת.
אבל עוד לפני הכפיים לבימוי החכם ולמשחק הנפלא, מגיע שאפו ליואב כהן, יוצר הוידיאו ארט, שהסרטונים המשולבים שלו הם לא פחות מהגיבורים הראשיים של ההפקה. הם מוקרנים על מסך תריסים מתכתי במשחק בין טראומת העבר (הילדים צופים בגופת האב) להווה, הם ממלאים את חלל הבמה המנוכר והקפוא בנחלי דם שהולכים ומתגברים או בנמלים ענקיות ומטרידות, והם משקפים בעוצמה את מחשבותיה של אלקטרה שנפשה נקרעת ברגש הנקמה. המקהלה בתפיסת הבמאי הופכת לחבורת נערות תומכות ונאמנות לאלקטרה (הגר דנון, דנה וישינסקי, מונה מור-מרקוביץ' וליאת שטרן). הן משוחחות איתה, מייעצות, ומזהירות. הן הקול השקול, והמרוסן והופעתן המוקפדת עם השיער האסוף והשמלות השחורות הנזיריות הן קונטרה לאלקטרה הסוערת, סתורת השיער, עם שמלה קצרה ומעיל שחור שהיא לובשת ופושטת ( באנלוגיה להלך הרוח).
אולה שור-סלקטר מביאה את איכויות המשחק שלה גם לטרגדיה הזו. היא מצליחה להעביר את הדואליות של הדמות. היא סוערת ורגישה, היא פגיעה והיא חזקה, היא אנושית והיא אכזרית. והיא מצליחה לנגוע ללב. הלנה ירלובה מרשימה בדמותה של האם הקשוחה, שבסופו של דבר, בתה אלקטרה הסולדת ממנה, משכפלת את מעשיה. כך גם אודי רוטשילד (אורטסטס) ויוסי קאנץ משכנעים במשחק מצוין ונוגע. שורה תחתונה: דרמה מיתית חדה וכואבת שעולה על המציאות, ומפלחת את הלב.
"אלקטרה"
מאת: סופוקלס, תרגום: אהרון שבתאי, בימוי כפיר אזולאי, מוסיקה אלדד לידור, שחקנים: אולה שור-סלקטר, הלנה ירלובה, גלוריה בס, אודי רוטשילד, יוסי קאנץ, יגאל זקס, דנה וישינסקי, רותם דנון, מונה מרקוביץ-מור, ליאת שטרן. תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב, תאורה: קרן גרנק, מוסיקה: אלדד לידור, וידאו ארט: יואב כהן. הפקה: תיאטרון הקאמרי
(צילום יחצ)
