"תשוקה". תסריט ובימוי: בריאן דה פלמה, על פי "Crime d'amour". שחקנים: רייצ'ל מקאדמס, נומי ראפאס, פול אנדרסון, קרוליין הרטפורד. גרמניה/צרפת, 2012. 102 דקות. כוכב אחד
יש מקרים שבהם הפער בין מה שאנחנו חושבים על יוצרי הסרט – הבמאי, התסריטאי, השחקנים – לבין מה שאנחנו חושבים על התוצר הסופי גדול כל כך, שזה עושה כאב ראש. תחשבו על סרט גרוע של פיקסאר, או על סרט משעמם של כריסטופר נולאן. או על בריאן דה פלמה, במאי שדווקא יש לו ברזומה כמה סרטים לא רעים בכלל ("הבלתי משוחדים", "פני צלקת", "דרכו של קרליטו"). אלא שבמקרה של דה פלמה, הרזומה שלו כולל גם כמה סרטים איומים, בעיקר משני העשורים האחרונים, והתרסקויות קופתיות שגרמו לאולפנים ההוליוודיים לטרוק בפניו את הדלת. וצריך לראות את "תשוקה", סרטו החדש, כדי להבין למה, ולנסות להפיס מעט את הדיסוננס.
"תשוקה" מספר את סיפורן של כריסטין (רייצ'ל מקאדמס), מנהלת משרד פרסום אמריקאי גדול ההממוקם בברלין, ואיזבל (נומי ראפאס), התקציבאית המוכשרת שלה. למרות שהן שונות זו מזו במראה ובאופי – כריסטין כריזמטית ופתיינית, איזבל מופנמת על הספקטרום האוטיסטי – הן אוהבות זו את זו ואוהבות לעבוד ביחד, ואנחנו יודעים את זה כי הן גם טורחות להגיד את זה זו לזו כל הזמן. ולא משנה שבמקביל, כריסטין גונבת מאיזבל קרדיט על קמפיין מבריק שרקחה, ואיזבל שוכבת עם החבר של כריסטין (פול אנדרסון). מכאן זה רק עניין של זמן עד שהתחרות בין השתיים תלך ותסלים, סודות ושקרים צפים לפני השטח ומערכת היחסים האוהבת תידרדר לרצח. נשים, נשים, שק של נחשים.
זה אולי נשמע הגיוני, ואף מותח, על הנייר. יש סיכוי שזה עבד בסרט הצרפתי "Crime d'amour" של הבמאי אלן קורנו, עליו מבוסס סרטו של דה פלמה, שיצא לאקרנים ב-2010. אבל זה ממש, אבל ממש לא עובד בסרטו של דה פלמה. הסיפור לא אמין, הדמויות מגוחכות, המתח לא מותח וזה נמשך על פני כל כך הרבה זמן (102 דקות שנדמות כנצח), עם עוד ועוד סצינות שיכלו להיות הסוף, אבל הן לא, שכל מה שהצופה המותש רוצה בסופו של דבר זה לגמור עם זה וללכת הביתה, יהיה הרוצח אשר יהיה. למעשה, זה נדיר שכל כך הרבה אלמנטים לא מתחברים ביצירה אחת. רק על זה מגיע לדה פלמה שאפו.
בולט לרעה עיצוב הדמויות הנשיות של דה פלמה. כמי שכתב וביים סרט ששתי גיבורותיו הן נשים, ניתן היה לצפות ממנו שיבנה את דמויותיהן של איזבל וכריסיטין כבנות אדם, ולא כפנטזיה גברית על מה זה אישה. הנה כריסטין, הפתיינית ומלאת התשוקה, יושבת על ספה בשיכול רגליים, לבושה שמלת משי עשירה הפרוסה בקפידה לאורך הספה כולה, כוס יין מבעבע אחוזה בידה, ומשוחחת בטלפון עם אחד ממאהביה. "אתה לא יכול לבוא עכשיו?" היא אומרת לו, כשהוא מספר לה שבתו חלתה, "למה שלא תתקשר אלי אף פעם?" ואז היא גם זורקת את הטלפון על הרצפה, במה שכנראה אמור להיות התקפת זעם. והנה איזבל, הרגועה והשקולה בדרך כלל. היא נסערת, ומושפלת ופגועה. היא נכנסת לרכב שלה ויוצאת מהחניה היישר לתוך עמוד. ואז היא מתיישרת היישר לתוך מכונת שתייה שפשוט עומדת לה שם בתמימות. ואז היא יוצאת מהאוטו ומתקשרת לביטוח. לא, רגע, סליחה, זה מה שנשים במציאות היו עושות. אלה שחיות בפנטזיות של דה פלמה בועטות ברכב ומתמוטטות בהתקף בכי. נשים, טיהי. לא מסוגלות לקבל לא כתשובה. לא יודעות לנהוג. מוכנות בכל רגע לתקוע זו לרעותה סכין בגב ומסוגלות, בזמן הנכון ובהתאם לאינטרסים שלהן, להיות לסביות. לא פלא שהדמויות הללו גררו תצוגת משחק איומה במיוחד מרייצ'ל מקאדמס ("חצות בפריז", "אשתו של הנוסע בזמן") ונומי ראפאס ("נערה עם קעקוע דרקון", הגרסה השבדית המעולה), שתיהן שחקניות טובות בדרך כלל. אם כי אסור לפתור אותן מאשמה: אם קראתן את התסריט הזה והסכמתן לקחת בו חלק, זו אשמתכן שככה אתן נראות.
את הדמויות האלה ממקם דה פלמה בעלילה מגוחכת ממסד ועד הטפחות. החל ממיקום משרד הפרסום האמריקאי בברלין; דרך המהלכים העלילתיים; עבור במניעים ובהתנהגויות של הדמויות – כולל דמויות המשנה דירק, החבר הבוגדני שמסתבר שהוא גם נוכל בקנה מידה בינלאומי, ודני (קרוליין הרטפורד), העוזרת המסורה של איזבל; דרך חיי היומיום הברלינאיים, הרוויים כמסתבר נשפי מסיכות ושמלות מהמאה ה-19; ועד פיתולי העלילה מרגע שמתבצע הרצח, בהם מגלים שאחת הדמויות רצחה, ואז לא רצחה, ואז כן רצחה, וזה היה בעצם חלום, ומה לעזאזל קרה כאן עכשיו? וחוזר חלילה. והקשקוש הלא קוהרנטי ושטוף המיזוגניה הזה עוד התקבל לפסטיבל ונציה! בריאן דה פלמה היה מועמד עליו לפרס אריה הזהב. אני תוהה אם פרנסיו של הפסטיבל טרחו לראות את הסרט לפני שהחליטו שלדה פלמה מגיע עיטור כלשהו על העבודה הזו. או שאולי גם בשביל הלקטורים האיטלקיים, הדיסוננס בין הנפשות הפועלות לבין התוצר הסופי היה בלתי נסבל.
