"מקס הזועם: כביש הזעם". תסריט ובימוי: ג'ורג' מילר. שחקנים: טום הארדי, שרליז ת'רון, יו קיס-ביירן, ניקולס הולט, ג'וש הלמן, נתן ג'ונס, רוזי האנטינגטון-וויטלי, ריילי קיה, זואי קרביץ. אוסטרליה/ארה"ב, 2015. 120 דקות. 4 כוכבים.
את שלושת הסרטים הראשונים בסדר "מקס הזועם" לא ראיתי, אבל יש לי תירוץ ממש טוב: כשיצא הראשון שבהם הייתי בת שנתיים, ובעלת יכולת מוגבלת משהו להעריך את מורכבותו של המסר החברתי, כמו גם את יכולות המשחק המורכבות-פחות של מל גיבסון. למרבה המזל, לא צריך לבוא עם ידע מוקדם לסרט הרביעי בסדרה, "מקס הזועם: כביש הזעם", שיוצא לאקרנים עכשיו, שלושים שנה אחרי הסרט הקודם. אקספוזיציה של שתי דקות מספיקה לנו כדי להבין שאנחנו נמצאים בעולם פוסט אפוקליפטי, שכדור הארץ הפך למדבר אכזרי וצחיח, שכולם נגד כולם ושמקס הוא זאב בודד שרדוף ע"י רוחות מעברו. ובכל מקרה בתום שתי הדקות האלה מקס נחטף ע"י חבורה של מלאכי גיהנום קירחים הרכובים על מכוניות-מפלצת והסרט מתחיל להתגלגל במהירות של שלושה מאך לשעה. כמו כן, אל תחפשו כביש. אין כביש. ימין ושמאל רק חול וחול. זעם, לעומת זאת, יש ויש.
בכל הנוגע לסרטי מרדפים, "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא ככל הנראה הטוב ביותר שיצא בשנים האחרונות, וקשה להאמין שיצאו לו מתחרים בעתיד הנראה לעין. רובו המכריע של הסרט מתרחש במהלך מרדף מתמשך, אין כמעט הפוגות או קטעי ביניים. וזה לא סתם מרדף, זה מרדף ורטיקלי: לאורך קו אחד ואז בחזרה. והמרדף הזה מפוצץ את המוח. קודם כל, בגלל שלמרות האקשן נון-סטופ, הבמאי ג'ורג' מילר הקדיש זמן מספק לבניית הרקע. מדובר בסיפור פשטני יחסית, אך בעל חוקיות ברורה: הטובים, אליהם מצטרף מקס (טום הארדי), מנסים להימלט מציפורניו של הרע, אימורטן ג'ו (יו קיס-ביירן), שליט עריץ מהגיהנום. ג'ו הנ"ל מרושע בהמון דרכים פוסט-אפוקליפטיות: הוא חי בנווה מדבר בעוד נתיניו גוועים בצמא; הוא שולט על המים ועל האוכל; הוא מנצל גברים כבשר תותחים וכעירויי דם מהלכים ונשים כוולדניות וכפרות חולבות; הוא משתמש במגוון טכניקות רטוריות בהן הוא משלהב את מאמיניו השוטים; וכמו כל נבל על מרושע באמת, הוא חובש מסיכה. שזה, בינינו, מספיק כדי שנהיה אוטומטית נגדו.
הסיבה השנייה שבעטיה המרדף הזה מפוצץ את המוח, שהיא שברמה הוויזואלית והיצירתית זה המרדף המהמם ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה לא דומה שלום דבר שראיתם אי פעם, על המסך הגדול ובכלל. באחריות. מהעולם בו המרדף הזה מתרחש, יבש כל כך שחטפתי התקף אסטמה רק מלהסתכל עליו, צחיח כל כך שאפשר להרגיש את גרגרי החול בשיניים. דרך הדמויות המופרעות המאכלסות אותו, ובהם צבא חיילים שטוף-מוח הסוגד לכרום מבריק ופסגת שאיפתו היא להגיע לוולהלה, היכל המתים הנורדי; צוות הנבלים המסייעים לאימורטן ג'ו, מעוותים איש איש בדרכו הייחודית ובעלי שמות כמו "אוכל האנשים" ו"ריקטוס ארקטוס"; ולוחמי (ולוחמות) הדרכים שפוגשת החבורה בדרכה. וכלה במרדף עצמו, ובסצינות הקרבות שמתבצעות מעל, מתחת ובין לבין המכוניות שלוקחות בו חלק, שמתוזמנות בכוריאוגרפיה עוצרת נשימה. וגם אם בשלב מסוים זה מתחיל לחזור על עצמו – בכל זאת, שעתיים שלמות של מרדף מכוניות במהירות מסחררת באותו הנוף בדיוק – זה מבוים, מצולם וערוך בדיוק מופתי, כך שהצופה לא הולך לאיבוד לרגע, מבין בכל שלב בדיוק מה מתרחש ועם מי ולא חוטף בחילה מתנועות מצלמה תזזיתיות, שבסרטים טובים פחות אמורים לתת תחושה של דחיפות. כל הסצינות הללו צולמו, אגב, בלייב, ורק לאחר מכן נלקחו לתהליך של עריכה דיגיטלית והוספת אפקטים שנמשך לא פחות משלוש שנים – מה שמעיד על כובד הראש, הרצינות והמקצוענות בה צולם סרט המרדפים הזה. ויש גם את המכוניות עצמן, שכל אחת מהן נראית כמו מונסטר-טראק שיצאה משליטה. המכוניות האלה מקושטת באביזרים כגון קוצים ארוכים דמויי דורבן, מוטות ארוכים המשמשים את הניצים למעבר מרכב לרכב תוך כדי נסיעה, גיטרה חשמלית דו-זרועית יורקת אש, כולל נגן המשלהב את הלוחמים בדומה למתופפי המלחמה של העבר, ולפחות בתחילת הסרט גם במקס הזועם בעצמו, שהוצמד בעל כורחו לפרונט של אחד הרכבים.
מה שמביא אותנו לנקודה השלישית: הדמות הראשית של הסרט, זו שבגללה נולד המרדף הזה ושמנווטת אותו לכל אורכו. ולא קוראים לה מקס. קוראים לה פיוריוסה (שרליז ת'רון). היא נהגת משאית קשוחה ועשויה ללא חת, עם יד אחת, והיא לקחה מאימורטן ג'ו את הצעצוע החביב עליו ביותר: הנשים שלו, אלה שאמורות ללדת לו ילדים. מקס, שנלקח למרדף אחרי פיוריוסה, מרגע שמתגלה מזימתה, על תקן עירוי הדם של הלוחם נוקס (ניקולס הולט), מצליח בשלב מסוים להשתחרר ולחבור לנרדפות. אבל הוא לא יותר מטרמפיסט. סטטיסט שנוכחותו לא מעלה ולא מורידה, לא ברמת העלילה ולא ברמת הצלחתו או כישלונו של המבצע. מלבדו מאוכלס הרכב כמעט אך ורק בנשים – אל אלה שיצאו לדרך מצטרפות בשלב מסוים לוחמות דרכים ששרדו משבט עתיק. הן אלה שמנהלות את הקרב ומצליחות להתחמק פעם אחר פעם; הן אלה שמחזיקות בידן את המפתח לעולם טוב יותר, לצמיחה מחודשת, אפילו לתקווה ולאהבה בעולם מנוכר כל כך; הן אלה שסופגות אבידות ומתמודדות עם ייאוש ושבירה, וצולחות את המשברים הללו לגמרי לבדן. תזכירו לי מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט אקשן עם דמויות נשיות חזקות כל כך? אה, אף פעם? ככה חשבתי.
(צילום יחצ)
